לפני 6 שנים. 13 באוקטובר 2018 בשעה 11:49
אני לא יוצאת מדעתי. אני נכנסת אליה בשלווה ומתכרבלת שם עם כל השדים הלבנים שעוטפים אותי בחרדות מנחמות. אף פעם לא חשבתי שיבוא יום ואהיה גדולה כל כך; יש ימים שאני עדיין מרגישה רק חצי צל של מי שהייתי יכולה להיות. "פוטנציאל לא ממומש" כמו כל הדרכים שאני לא הולכת בהן לבד. לא אמיצה מספיק, לא יפה מספיק. לא חכמה או מושכת או מעניינת או מסנוורת. כל מה שאתה רואה זה מה שיש, הבפנוכו שלי ריק כמו העיניים והנשמה.
אני לא דרמטית או קיצונית. אבל קצת כמו אנשים עם בעיה בוויסות החושי, הכל קצת יותר מדי. לא באופן משמעותי, רק קצת אחרי הנקודה שבה זה מרגיש לא נוח.
אתמול בכיתי כל הלילה רק כדי לזכור שאכפת לי.
ביום בהיר אפשר לראות עד אינסוף
