תשאירי לי מקום לחבק אותך

כביש ירושלים-תל אביב במוצש. התנועה זורמת והעיניים שלי מתערפלות בין שער הגיא לצומת לטרון. אני נרדמת עם הראש צמוד לחלון, רוטט עם כל קילומטר שעובר. אני חושבת על כולכם. כל מי שנגע בי עד היום. עם מי ששכבתי בשביל הריגוש ואלו שחדרו אלי מתוך רחמים. הגוף שלי כבר לא מתוח וחלק ושזוף, קשה לי לזכור ימים שבו הוא כן היה, והנפש שלי עטופה בפלסטרים ורודים וכתומים. 

לפעמים זה אפילו לא בקשר לסקס. לפעמים זה רק צורך במישהו שיקלח אותי וילביש לי את הפיג'מה עם החתולים הורודים ויכסה אותי בשמיכה עבה ונעימה ששומרת מהכל. מישהו שידליק את האור הקטן בחדר וילטף אותי עד שאירדם. 

מישהו שיחבק אותי חזק ולא יפסיק עד שייגמרו הדמעות.

נוגעת ונרדמת.