תשאירי לי מקום לחבק אותך

הבדידות מכה כשאני הכי לא מצפה לה. ארוחת ערב, עם לחמניות ואבוקדו וחבורה של בנות מסביב לשולחן. נסיעה ארוכה באוטובוס, כשהשמש בדיוק נעלמת ומנצנצת בין העצים. הקפה האהוב עלי, מוקצף ורותח וחורך את הלשון והנשמה. שוק של צהרי חמישי, כשכל הלחמים בחמישים אחוז הנחה והתבלינים מערפלים את הראייה.

פעם העצב שלי היה ממוקד בו. יכולתי לשבת במיטה ולהיזכר בו ולדעת שהכל שייך לו. הייתי עולה במדרגות באמצע הלילה וכועסת ורותחת על איך שהוא העיז לעזוב הכל וללכת ממני. ללכת מאיתנו. ללכת מכאן. היום אני יושבת על אדן החלון בדירה אחרת ואין לי שמיים ונוף והלב שלי קפוא, אבל אני לא מצליחה להניח את האצבע שלי על הסיבה המדוייקת. כאילו אחרי כל זה חזרתי לעצמי ונזכרתי שבעצם אני אחראית להכל. לטוב ולרע. בעיקר לרע.

(אחרי כל השמיים, יש אין סוף)