תשאירי לי מקום לחבק אותך

זה קודם כל מתחיל בחיבוק. אחרי נסיעה קצרה באווירה קלילה, אני יוצאת מהמכונית- וחיבוק. גם אם הייתי כלבה מניפולטיבית; גם כשהרסתי הכל. לפעמים אני עומדת קפואה ומנסה לא להזיז אף שריר בזמן שהידיים עוטפות אותי, אבל בדרך כלל אני משתחררת עליו, דוחפת את הראש לחזה ומתרפקת ומתפרקת (כשהייתי קטנה חשבתי שזו אותה המילה. אולי זה מסביר את העובדה שכל פעם שמישהו מקרב אותי אני מתנפצת לרסיסים).  

--

תיאורי סקס מעוררים בי בחילה. נוזלי גוף ואיברים מיוזעים ואצבעות שנדחקות לך אל תוך הנשמה. בעולם מקביל הייתי נזירה אסקסואלית שמקבלת צמרמורת של חרדה כשמתקרבת לנושאים האלו. גם היום אני עדיין נאבקת בדחף להכות על הלב עם האגרוף; אשמנו, בגדנו. תעינו. תיעתענו.

--

המנגנונים שלי לא מכויילים. אני אוכלת במשורה, שותה תה קמומיל כל בוקר ומקרצפת את הגוף שלי בסבון לוונדר לפני השינה. אבל איכשהו, עדיין שום דבר לא לגמרי במקום. אמא שלי אומרת שהחדר שלך מייצג את הנפש שלך. אבל החדר שלי נקי ומסודר והפיג'מה מקופלת מתחת לכרית, והנפש שלי היא נייר עיתון מקומט שמכתים את האצבעות. אולי ככה זה. יש צלקות שאי אפשר להיפטר מהן. כאלו שעשית על הירך הימנית שלך בהתקף בכי באישון לילה, מטפטפת על השטיח והסדינים החדשים והספרים; וכאלו עמוקות בתוך הלב, כשלרגע הורדת את כל ההגנות.

זה מכבר

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.
מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

לאה גולדברג

גיליתי פארק חדש (עבורי) מתחת לדירה החדשה (גם כן, רק עבורי. עם קירות שמתקלפים ומטבח שהוא לא יותר משיש ארוך ארוך וחלון גדול בסלון שמשקיף על מגרש החניה והזבל) ובלילה אני יוצאת אליו, חמושה בטייץ ונעלי ספורט ושוכבת על הדשא. אין כוכבים בירושלים, אבל לפחות אפשר קצת לנשום, אפילו בתוך השכונה כשאני מוקפת בבניינים של דיור ציבורי ופיח של אגד. אני שואפת אוויר ונושפת דמעות וסופרת בכפולות של שלוש עד שהדופק מאט והלב מגליד.

יש לי עבודה חדשה וקניתי לי קופסת אוכל של אנה ואלזה וכל בוקר אני ממלאה אותה בסנדוויץ' ובמלפפון חתוך לעיגולים. קוראים לזה להיות מבוגרת.

חלמתי שהכל כמו אז

עוד חודש (כמעט) עבר ואני מבועתת. יש ימים שהגוש בגרון כמעט מתמוסס ואני יוצאת לרוץ ומבשלת ופותרת את הסודוקו הקשה של סופש. כשהוא חוזר להגיד שלום זה קשה יותר מהכל. אני נשכבת על השטיחון באמבטיה ומריחה רגליים של אחרים בזמן שהגוף רועד. (ואין למי להתפלל, ואין ממי לבקש). והלילה שבתוך הלב שלי גדל עד שהעיניים מיטשטשות והנשימה נעצרת.

(אני זוכרת שהחזקת לי את היד חזק ולחשת, אולי כמעט לעצמך, שהלוואי והפעם אהיה טובה.)

כל החיים לפחד לאבד.

הלוואי שהייתי רזה ונמוכה וגמישה והייתי יכולה להתקפל כמו הסיניות ההן בתכניות הדוקומנטריות שמשודרות בארבע בלילה. הייתי מתקפלת לקופסה קטנטנה ואז דוחפת את עצמי למגירה שמתחת למיטה עד שמישהו היה בא להציל אותי מהחושך והאבק והעצמי. קטנה כמו בוטן ועטופה כמו סוכריה.

אני לא יודעת למה כלום לא מסתדר לי, אולי לא כולם מסוגלים. לפעמים אני מפחדת שאלו החיים היחידים שמחכים לי.

(איך פעם זה היה פשוט, לשיר לחיות ולא למות.)

החשוף שלי לא יפה. הוא לא מתוח, שזוף ופוטוגני. כשרואים אותו לא צץ הצורך לעטוף ולחבק ולתקן הכל. החשוף שלי בועט, מנוזל ודומע. יש לו סימני מתיחה לבנים ואדומים ומין איכות כזאת שיש להומלסים באמצע הלילה- כואב לראות, אבל יותר נוח להגביר מהירות ולהעמיד פנים שזה לא שם.

--

"כשהיקום שולח מלאכים לעזור, את רק צריכה להושיט יד"

--

פעם הייתי עטופה בחבלים ובמצלמה ופתאום אפילו החלק החשוף שלי כמעט היה נסבל.

(תן לעצמך לסלוח)

אולי אני סוף סוף מוכנה להודות בזה: אני בודדה. כלומר, כתבתי את זה בכל פוסט אפשרי בבלוג הזה בארבעת החודשים האחרונים. אבל הפעם זה אחרת. אני בודדה, אבל גם כמהה לעוד. רוצה להרגיש נאהבת ונחשקת ועטופה. אני לא יודעת כמה זמן ההצהרה הזאת תחזיק, אבל אני רוצה. אני רוצה שוב. (ואתה מהנהן בהסכמה מהשמיים ושולח לי חבלים בצורה של דמעות).

--

אני לא אהיה אף פעם אותה ילדה שאהבה חזק בכל הלב שלה. אבל אולי (רק אולי) אני מוכנה לנסות.

והפחד שהים יהיה סוער עד גבה גלי

ככה.

יד מתחת לכרית, שמיכה של קיץ, האוויר עומד ולח ומזמזם בסוף חודש אוגוסט. כל כך הרבה השתנה וכל כך הרבה נשאר אותו הדבר. עדיין קמה לפיפי ארבע פעמים בלילה; עדיין מנסה לצוף מעל המים; עדיין מאבדת אותך בכל יום מחדש.

אני מוכנה לגור מול הים לנצח. לקום לחול רותח עם כפות רגליים פצועות. לתת לים לאסוף את אמבטיות הקרטין שלי ולצוף משקיעה לשקיעה, עד שהעולם יעצור.

לאחרונה אני מרגישה כאילו יש לי איזשהו חסך חיבוקים. החיבוק האחרון איתו היה מהיר וחטוף, על הדרך בין הרכב לחדר השכור. מאז אני מתייחסת לכל אחד כאילו הוא האחרון: אני תופסת חזק את הידיים ונמחצת אל החזה שלו. לא משחררת עד שהוא זז באי נוחות ואני מתחילה לנזול (מהעיניים, תמיד רק מהעיניים). 

אני מפחדת פחד מוות להישאר לבד, ובכל זאת כשהדמעות מגיעות אני אוספת את עצמי וחוזרת הביתה. אולי אין לי ברירה. אולי אנשים לא באמת משתנים.

אולי יום אחד ימצאו אותי מתה, ואז כבר יפסיקו לשאול.

אולי הפעם אני אכתוב עלייךְ. על הידיים הדקות שלך והעיניים הגדולות והפוני. על הצחוק שלך שהתגלגל והתגלגל ומשך אותי יחד איתו. אולי הפעם אני אצליח לכתוב על איך שגרמת לי להרגיש. על איך שחיבקת אותי מאחור והוא מלפנים ואני הייתי הממרח בסנדוויץ' שלכם- חמה ומעוכה. הייתי כותבת על הלילות שבהם אני רוצה לקרוא לך ומפחדת להכאיב. על כאב חד וצורב. וגעגוע.

אם הייתי יכולה הייתי מתקנת את הכל, מסובבת את גלגל ההקרנה לכיוון הנגדי, עד שאצליח להירדם בלי תחושת האשמה המכרסמת. לא אמרתי לך את זה מספיק פעמים: אני מצטערת. ותודה.

(כשהייתי קטנה דודה שלי סיפרה לי שלדמעות יש טעם של תותים. מאז אני תמיד בודקת)

אהבה מבולבלת עדיפה על חוסר אהבה. אני חושבת. אני לא בת סמכא על חיים שפויים.   -מרגרט אטווד