תשאירי לי מקום לחבק אותך

לאחרונה אני מרגישה כאילו יש לי איזשהו חסך חיבוקים. החיבוק האחרון איתו היה מהיר וחטוף, על הדרך בין הרכב לחדר השכור. מאז אני מתייחסת לכל אחד כאילו הוא האחרון: אני תופסת חזק את הידיים ונמחצת אל החזה שלו. לא משחררת עד שהוא זז באי נוחות ואני מתחילה לנזול (מהעיניים, תמיד רק מהעיניים). 

אני מפחדת פחד מוות להישאר לבד, ובכל זאת כשהדמעות מגיעות אני אוספת את עצמי וחוזרת הביתה. אולי אין לי ברירה. אולי אנשים לא באמת משתנים.

אולי יום אחד ימצאו אותי מתה, ואז כבר יפסיקו לשאול.