תשאירי לי מקום לחבק אותך

"ואני רק מנסה להבין איך זה שהאושר שלך עדיין נראה לי גם כל-כך עצוב" (דוד גרוסמן)

--

אני מתגעגעת לדירת התפר שלי בירושלים. אף פעם לא טרחנו לשטוף את חדר המדרגות והמסדרון ושביל הגישה. והלכלוך נערם ונדבק וכשהייתי עולה יחפה בשלוש בלילה למיטה שלי הייתי חייבת אחר כך לעבור באמבטיה ולקרצף את השחור מכפות הרגליים. תמיד הייתי שוכחת את המגבת ליד המיטה שלי, אז הייתי מטופפת ברגליים רטובות ומשאירה כתמים על הפרקט עד שהגעתי למזרן שלי ולשמיכה שלי ולדובי שלי. זה לא היה בית, בקושי הרגשתי שם בנוח, אבל זה היה חמים ונעים ותמיד היה חלב סויה במקרר. 

לפני כמה שנים היו לי בעיות שינה. הייתי יושבת במיטה מכווצת ולא מצליחה להירדם ולנשום והמים תמיד הטביעו אותי. הפסיכולוג שלי אמר לי לצאת משם ולמצוא מקום אחר לישון בו, שהשתמשתי במיטה שלי יותר מדי עבור דברים שלא כוללים שינה (אבל כוללים תשחצים וקריאה אינסופית של כל ספרי הארי פוטר ומחשבות על הסוף) שאני כבר לא יכולה להירדם שם. אולי בגלל זה אני אף פעם לא שוכבת במיטה שלי עם אף אחד (כמעט גם לא עם עצמי), את כל המשא הזה של הגופים הדוממים והמזיעים אני משאירה לכתפיים של בחורים אקראיים, שלי כבר עייפות מדי. 

פעם בירח אדום אני שוב מתמלאת בצורך שורט ומגורה בסקס. במין. בהשפלות בלתי נגמרות וביד מחוספסת שנדחקת לי אל תוך החור ויוצאת משם נוטפת. בימים כאלו אני נכנסת לאמבטיה עם מים קפואים וצוללת עד שנגמר לי האוויר בריאות ואז נשארת שם עוד קצת. האוויר החם של חודש-אוגוסט-במישור-החוף מייבש את הפות שלי (וגם את השיער) ואז אני יכולה ללבוש שוב את הפיג'מה עם המיקי מאוס ולקוות שמחר אקום טהורה יותר. מחושבת יותר. עצובה יותר. 

(זאת לא אשמתי אם קניתי אקדח כדי לוותר)

התעוררתי היום בשש בבוקר (לפנות בוקר) וישר רצתי לאסלה להקיא את כל העצב הזה. ישבתי על שטיחון האמבטיה מרוחה ברוק ובדמעות ורועדת וכמעט הרגשתי אותך מכניס אותי למקלחת ומנקה אותי טוב-טוב. אחרי רבע שעה התאפסתי על עצמי והבנתי שאף אחד לא יבוא להציל אותי. אז החלפתי בגדים וחזרתי למזגן ולפוך ולדובי שלי ולבדידות האיומה הזאת.

ארבעה חודשים ואני עדיין מטומטמת. אתמול נגעתי בעצמי בתור מחוות זיכרון ואחר כך לא הצלחתי להירדם שעות. אני אפילו לא זוכרת אם גמרתי (כן גמרתי. בתערובת של בכי ואורגזמה חלושה ופתטית) אבל אם היית יודע היית גאה בי. אני עדיין רוצה את האישור שלך וממציאה אותו לעצמי כל הזמן. אז תתגאה בי, כי קמתי מהמיטה וסידרתי את החדר וקראתי שני ספרים והתלבשתי והתקלחתי והכנתי אוכל ותיפקדתי להפליא בזמן שאף אחד (בעיקר לא אני) חשב שאני מסוגלת.

(תני לזה ליפול)

תל אביב באחת בלילה ואני עוד לא שיכורה. העיר הזאת מזכירה לי אותך ואני רוצה להיות בהכרה כשאני פה. כמעט איתך אבל בעיקר לא.
יש כוכב אחד זוהר בשמיים חזק יותר מכולם, אבא אמר לי שזה נגה. או מאדים. הכוכב הזה מסתכל עלי בכל מקום שאני נמצאת והילדה הקטנה שהיא אני מדמיינת שזה אתה וזה כמעט עוזר, עד שהשמיים זזים יחד עם העננים והכוכב שלי מתמוסס ונעלם; אבל זה לא כואב כמו בפעם הראשונה.
אם תאהב אותי עכשיו אני ארגיש את זה בכל הגוף ברטטים ארוכים של בכי ודמעות של נצנצים. בחלומות שלי אני תמיד אבודה, מחפשת את הלב שלי ולא מוצאת שום דבר שאני יכולה לנשום איתו.

אני צריכה צ'יפס.

אם הייתי יכולה הייתי שותה יותר. ומעשנת יותר ופחות סיגריות, ואוכלת רק את הכמות המדויקת שאני צריכה כדי להפסיק את הסחרחורת. והולכת לישון בארבע לפנות בוקר וקמה באחת בשביל לחזור לישון שוב בעוד כמה שעות. אם הייתי יכולה הייתי נותנת לאלפי גברים לגעת בי בכל הדרכים שדוחות אותי כל כך והגוף שלי היה מתמסר אליהם. הייתי יוצאת למסיבות ושוכבת עם גברים שראיתי רק במטושטש והופכת להיות כל הדברים שלא רצית שאהיה.

אם הייתי יכולה הייתי מכעיסה אותך כל כך, עד שלא היית יכול יותר לשתוק. הייתי מותחת את הגבול עד שהיית חוזר בשאגה איומה ועוטף אותי מתחת לכנפייך.

(וכשכל זה לא היה עובד אולי הייתי מתה. ואז פשוט היינו נפגשים שוב)

"אני לא מדבר על עירום של תשוקה, אלא על עירום מסוג אחר לגמרי, שכמעט אי אפשר לעמוד מולו בלי להזדעזע ולברוח לתוך הבגדים, עירום קלוף-עור" (דוד גרוסמן, שתהי לי הסכין)

ההכרה שלי מטושטשת, קצת כמו שינה טרופה בזמן שפעת. עצב עמוק שנכנס לי בין האוזניים ובגרון (ובלב) ומונע ממני להיות צלולה לגמרי לשום דבר מלבדו.

אני זוכרת. אני זוכרת הכל. את הלחיים המיוזעות שלך והעיניים שהתגלגלו לאחור והנשימות הקולניות, המשתנקות. ובלילה הזיכרון הזה קם וחי בתוכי וממלא את החדר ואני לא יכולה לו. אני רק שוכבת במיטה, כפותה בחבלים הדמיוניים שלי ומנסה לא ליפול.

(בחלום שלי החזקת אותי חזק והבטחת לי שאם אחכה רק עוד קצת אתה תחזור)

(ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם)

חדר

אַחַר כָּךְ יָצָאתָ מֵחַיַּי
כְּמוֹ שֶׁיּוֹצְאִים מֵחֶדֶר
פָּשׁוּט

עוּגִיּוֹת שָׁבוּ לַקֻּפְסָאוֹת
הַתֵּה לַקּוּמְקוּם, סֻּכָּר לַקֻּבִּיּוֹת
הַדְּמָעוֹת חָזְרוּ לַשַּׂקִּיּוֹת (לֹא. לַדְּמָעוֹת
יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת, יוֹרְדוֹת), הַשָּׁנִים
קָפְאוּ בְּלוּחוֹת עַל מְקָרֵר, מוּצְמָדוֹת
בְּמַגְנֵט (פִּיצָה, אַייפֶל, אִינְסְטָלָטוֹר אָמִין).
אָדָם מַמְתִּין תָּמִיד לִנְקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת,
לְמִכְתָּב בַּתֵּבָה (תְּלוּנָה, בַּקָּשָׁה, הַתְרָאָה
רִאשׁוֹנָה, אַחֲרוֹנָה, אַהֲבָה).

חִכִּיתִי זְמַן מָה לְאוֹת,
אֲבָל בְּחַלּוֹן נוֹבֶמְבֶּר עָמַד שָׁקֵט,
לֹא תָּלוּי בְּדָבָר
נוֹף.

ענת לוין

במשך שנים רציתי להיות גדולה יותר. עכשיו כשאני כזאת אני מוכנה לחזור בזחילה למיטה שלי ושתעטוף אותי בשמיכה שלי שצהובה כמו השמש ולהירדם יחד עם צלילי הכבש השישה עשר.

בלילה הנורא ההוא הלכתי מהצומת בקור וזימזמתי לעצמי שירי ערש. ידעתי שכל עוד לא אפסיק לעולם הכל יהיה בסדר. כשנכנסתי הביתה הכל היה חשוך והמקלחת הייתה חמה ואני כמעט מסוגלת לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו איבדתי את הכל.

(פעם אמרת לי שמפחיד אותך לחיות בהווה בלי עתיד, אבל זה כל מה שהיה לנו. רגע אחד שלם וסגור שהייתי שלך. ואחריו דממה)

חושך. סיגריה אחת ושלוש כוסות יין. האוויר לח בלילה של חודש יולי והאזניים נסתמות מהשקט. פעם שאלת אותי איך זה לחיות בלי לפחד מכלום, ועכשיו אני מבועתת. 

אם תחזור אני מבטיחה להישאר. אני הראיתי לך את הלב שלי, עכשיו תורך להראות את שלך. 

"כשאדם צועק כואב לי, הוא לאו דווקא מאמין שאפשר שיקלו על כאבו; לפעמים הוא זקוק יותר שיפיגו את הבדידות שלו בתוך הכאב הזה" (שתהי לי הסכין, דוד גרוסמן)

אני זוכרת אותו. אני זוכרת שהוא היה נחמד אלי, כמעט נחמד מדי. הוא פתח לי בירה כשהגעתי וזה היה נורמלי. עם בירה ומזגן ומוזיקה שאני אוהבת היה לי קל להסיר את ההגנות והבגדים. בעיקר את הבגדים. אני זוכרת שני שוטים של עארק, אחר כך דברים מתחילים להתערפל והחדר מסתובב והבקבוק השמיני של הבירה מחליק, ריק בזכותי, אל תוך הכוס. אני הייתי בת שבע עשרה, הוא עבר את השלושים, והכלב שלו הקשיב להכל מבחוץ. אני זוכרת את הכאב ואת המילמולים, שלא הצלחתי לדבר ברור. הוא חייך אלי ומשך לי בשיער והרביץ קצת יותר חזק, כי אם לא יישארו סימנים זה כאילו לא הייתי שם. המיטה התחילה להתנדנד בתוך הראש שלי ואני רצתי להקיא הכל בזמן שהוא מזג לי עוד כוסית של עארק, ושתיתי הכל (ואפילו שתיים נוספות) כי הוא היה טוב אלי ואני רציתי להיות טובה בחזרה. אני זוכרת את הזין שלו, חלקלק וקשה, נדחס לתוכי בזמן שאני צועקת מילים לא ברורות, וזהו. הוא פתאום העיר אותי בסטירה, אלוהים יודעת כמה זמן עבר מאז, והביא לי מגבונים כדי שאנקה את עצמי.

אני זוכרת שהלכתי לישון מכודררת על הריצפה שלו, ושקמתי בבוקר בשקט בשקט לטיפול הפסיכולוגי שלי. ישבתי שם אצל הפסיכולוג מסריחה מסיגריות ומעארק עם שאריות של זרע דבוקות לי לשיער ולמשקפיים. הוא הסתכל עלי במבט עמוק והמשיך הלאה,  הוא ידע מראש שאני לא אספר לו כלום- אבל אולי הפעם הייתי מספרת. הייתי מספרת לו איך עם כל הכאב וההשפלות וההתעלפות לא הצלחתי להפסיק להיות אני. איך אני צריכה ללכת ולקנות פוסטינור ובדיקת הריון ומיד לחזור הביתה לשבת, ללבוש את השמלה הוורודה שלי ולחייך מסביב לשולחן.

(שבוע אחר כך הסימנים נעלמו וקיבלתי ממנו לפלאפון תמונות שלי, עם עיניים מגולגלות למעלה ולב חשוף וכואב)

(ומוזר איך בין שמש זורחת לשמש שוקעת בים, לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה של בני האדם.)

ארזת לבד

מכל השאלות

לשאול: ארזת לבד?

כן, לבד.

היה קשה, אמרתי

אבל יותר קשה לפחד שזה

לא יבוא כבר אף פעם.

אינני יפה, אתה מבין,

והלב הוא בגודל אגרוף.

אורית גידלי