תשאירי לי מקום לחבק אותך

חדר

אַחַר כָּךְ יָצָאתָ מֵחַיַּי
כְּמוֹ שֶׁיּוֹצְאִים מֵחֶדֶר
פָּשׁוּט

עוּגִיּוֹת שָׁבוּ לַקֻּפְסָאוֹת
הַתֵּה לַקּוּמְקוּם, סֻּכָּר לַקֻּבִּיּוֹת
הַדְּמָעוֹת חָזְרוּ לַשַּׂקִּיּוֹת (לֹא. לַדְּמָעוֹת
יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת, יוֹרְדוֹת), הַשָּׁנִים
קָפְאוּ בְּלוּחוֹת עַל מְקָרֵר, מוּצְמָדוֹת
בְּמַגְנֵט (פִּיצָה, אַייפֶל, אִינְסְטָלָטוֹר אָמִין).
אָדָם מַמְתִּין תָּמִיד לִנְקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת,
לְמִכְתָּב בַּתֵּבָה (תְּלוּנָה, בַּקָּשָׁה, הַתְרָאָה
רִאשׁוֹנָה, אַחֲרוֹנָה, אַהֲבָה).

חִכִּיתִי זְמַן מָה לְאוֹת,
אֲבָל בְּחַלּוֹן נוֹבֶמְבֶּר עָמַד שָׁקֵט,
לֹא תָּלוּי בְּדָבָר
נוֹף.

ענת לוין