תשאירי לי מקום לחבק אותך

ההכרה שלי מטושטשת, קצת כמו שינה טרופה בזמן שפעת. עצב עמוק שנכנס לי בין האוזניים ובגרון (ובלב) ומונע ממני להיות צלולה לגמרי לשום דבר מלבדו.

אני זוכרת. אני זוכרת הכל. את הלחיים המיוזעות שלך והעיניים שהתגלגלו לאחור והנשימות הקולניות, המשתנקות. ובלילה הזיכרון הזה קם וחי בתוכי וממלא את החדר ואני לא יכולה לו. אני רק שוכבת במיטה, כפותה בחבלים הדמיוניים שלי ומנסה לא ליפול.

(בחלום שלי החזקת אותי חזק והבטחת לי שאם אחכה רק עוד קצת אתה תחזור)

(ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם)