"ואני רק מנסה להבין איך זה שהאושר שלך עדיין נראה לי גם כל-כך עצוב" (דוד גרוסמן)
--
אני מתגעגעת לדירת התפר שלי בירושלים. אף פעם לא טרחנו לשטוף את חדר המדרגות והמסדרון ושביל הגישה. והלכלוך נערם ונדבק וכשהייתי עולה יחפה בשלוש בלילה למיטה שלי הייתי חייבת אחר כך לעבור באמבטיה ולקרצף את השחור מכפות הרגליים. תמיד הייתי שוכחת את המגבת ליד המיטה שלי, אז הייתי מטופפת ברגליים רטובות ומשאירה כתמים על הפרקט עד שהגעתי למזרן שלי ולשמיכה שלי ולדובי שלי. זה לא היה בית, בקושי הרגשתי שם בנוח, אבל זה היה חמים ונעים ותמיד היה חלב סויה במקרר.
לפני כמה שנים היו לי בעיות שינה. הייתי יושבת במיטה מכווצת ולא מצליחה להירדם ולנשום והמים תמיד הטביעו אותי. הפסיכולוג שלי אמר לי לצאת משם ולמצוא מקום אחר לישון בו, שהשתמשתי במיטה שלי יותר מדי עבור דברים שלא כוללים שינה (אבל כוללים תשחצים וקריאה אינסופית של כל ספרי הארי פוטר ומחשבות על הסוף) שאני כבר לא יכולה להירדם שם. אולי בגלל זה אני אף פעם לא שוכבת במיטה שלי עם אף אחד (כמעט גם לא עם עצמי), את כל המשא הזה של הגופים הדוממים והמזיעים אני משאירה לכתפיים של בחורים אקראיים, שלי כבר עייפות מדי.
פעם בירח אדום אני שוב מתמלאת בצורך שורט ומגורה בסקס. במין. בהשפלות בלתי נגמרות וביד מחוספסת שנדחקת לי אל תוך החור ויוצאת משם נוטפת. בימים כאלו אני נכנסת לאמבטיה עם מים קפואים וצוללת עד שנגמר לי האוויר בריאות ואז נשארת שם עוד קצת. האוויר החם של חודש-אוגוסט-במישור-החוף מייבש את הפות שלי (וגם את השיער) ואז אני יכולה ללבוש שוב את הפיג'מה עם המיקי מאוס ולקוות שמחר אקום טהורה יותר. מחושבת יותר. עצובה יותר.
(זאת לא אשמתי אם קניתי אקדח כדי לוותר)
