תשאירי לי מקום לחבק אותך

עוד חודש (כמעט) עבר ואני מבועתת. יש ימים שהגוש בגרון כמעט מתמוסס ואני יוצאת לרוץ ומבשלת ופותרת את הסודוקו הקשה של סופש. כשהוא חוזר להגיד שלום זה קשה יותר מהכל. אני נשכבת על השטיחון באמבטיה ומריחה רגליים של אחרים בזמן שהגוף רועד. (ואין למי להתפלל, ואין ממי לבקש). והלילה שבתוך הלב שלי גדל עד שהעיניים מיטשטשות והנשימה נעצרת.

(אני זוכרת שהחזקת לי את היד חזק ולחשת, אולי כמעט לעצמך, שהלוואי והפעם אהיה טובה.)

כל החיים לפחד לאבד.