זה קודם כל מתחיל בחיבוק. אחרי נסיעה קצרה באווירה קלילה, אני יוצאת מהמכונית- וחיבוק. גם אם הייתי כלבה מניפולטיבית; גם כשהרסתי הכל. לפעמים אני עומדת קפואה ומנסה לא להזיז אף שריר בזמן שהידיים עוטפות אותי, אבל בדרך כלל אני משתחררת עליו, דוחפת את הראש לחזה ומתרפקת ומתפרקת (כשהייתי קטנה חשבתי שזו אותה המילה. אולי זה מסביר את העובדה שכל פעם שמישהו מקרב אותי אני מתנפצת לרסיסים).
--
תיאורי סקס מעוררים בי בחילה. נוזלי גוף ואיברים מיוזעים ואצבעות שנדחקות לך אל תוך הנשמה. בעולם מקביל הייתי נזירה אסקסואלית שמקבלת צמרמורת של חרדה כשמתקרבת לנושאים האלו. גם היום אני עדיין נאבקת בדחף להכות על הלב עם האגרוף; אשמנו, בגדנו. תעינו. תיעתענו.
--
המנגנונים שלי לא מכויילים. אני אוכלת במשורה, שותה תה קמומיל כל בוקר ומקרצפת את הגוף שלי בסבון לוונדר לפני השינה. אבל איכשהו, עדיין שום דבר לא לגמרי במקום. אמא שלי אומרת שהחדר שלך מייצג את הנפש שלך. אבל החדר שלי נקי ומסודר והפיג'מה מקופלת מתחת לכרית, והנפש שלי היא נייר עיתון מקומט שמכתים את האצבעות. אולי ככה זה. יש צלקות שאי אפשר להיפטר מהן. כאלו שעשית על הירך הימנית שלך בהתקף בכי באישון לילה, מטפטפת על השטיח והסדינים החדשים והספרים; וכאלו עמוקות בתוך הלב, כשלרגע הורדת את כל ההגנות.
