גם אני רוצה לכתוב פוסט ארוך ונחמד ויפה על השולט שלי. לצייר במילים את כל המפגשים שלנו ולספר לכם שהוא מחבק אותי ולוקח אותי לאכול וממש טוב בלהרגיע אותי. הייתי רוצה לצייר פה את התמונה שלנו הולכים בשוק הכרמל, ערב חג הפסח, והוא מראה לי חלקי פרות ואני אומרת לו שזה מגעיל ונעלבת. ועל כוס התותים שהוא קנה לי במחווה של פיוס ועל החיבוק בין כל השקיות עם הירקות. הייתי מספרת לכם על החבלים שלו שמתהדקים עלי ומזכירים לי שהכל בסדר. או על היד שלו שנלחצת לגרון שלי ואז לפה הקטן השלי ועל החיוך שלו לנוכח האימה בעיניים. ועל החיוך שלו באופן כללי. הייתי כותבת פה על כמה שהוא שולט אכזר ויצירתי ואוהב שאני מתכרבלת עליו כמו חתולה עייפה ושבעה. אם הייתי מתחילה לא הייתי מסיימת וזה לא היה מצליח אפילו לגרד את פני השטח.
אבל במקום, אני רק אספר לכם את זה: אחרי שהוא הלך, בכיתי חודשים. ואף אחד לא היה הוא.
