כל מיני סודות:
יש לי דובי ישן ומרופט מגיל ארבע ובלילות בודדים אני לוחשת לו את כל מה שאני מתחילה לשכוח בנוגע אליו, מנסה להשאיר אותו קצת חי בתוך הזיכרון שלי. כשאני מאוננת אני עוצמת את העיניים וחושבת על ימים של חורף וקילוף איטי של ג'ינס רטוב מהרגליים. אני מדמיינת חיבוקים קטנים וליטופים גדולים וחלקים של פאזל שמסתדרים בדיוק במקום. יש לי חתולה-חברה בחצר של המשרד ולפעמים אני יושבת לידה עם כוס תה ושתינו מסתכלות על כלום בזמן שהיא מגרגרת לי בתוך הידיים ואני חושבת. גמרתי לפני בדיוק חצי דקה ולא בכיתי ולא התפרקתי וזה היה גוף לגמרי ואני סתם. הכל סתם. כבר מעדיפה לרעוד שעות בחרדה אחרי כל גמירה מאשר להיות רק גוף. אני רוצה להיות מעורבבת עם הנשמה שלי ולדעת שאת הכל אני עושה ובוחרת. לא מכוח האינרציה אלא מהרצון הפשוט והחד שלי להמשיך. אני נושמת כל יום כל היום ואני מחליטה בכל רגע מחדש.
יש ימים שהצורך לקלף את הגלדים מיטשטש ומתערפל עד שאני כמעט מרגישה שאהיה בסדר. ואולי לא אהיה. אני רוצה לשקוע באמבטיה אל תוך העונג ההרסני הזה. נמאס לי להיות שום דבר, ואולי זה כל מה שאי פעם הייתי.
(איך יש לכם כוח בכלל להקשיב לכל השטויות שלי. תנוחי. הכל כבר נאמר)
התרסקות איטית של כל העצמות אל תוך עצמן
