את הפוסט הזה אני כותבת באמבטיה ריקה. ריקה מבני אדם מלבדי וריקה מקצף וריקה ממים. אני שוכבת על החרסינה המטונפת שמקפיאה לי את הגב. אין לי כוח לפתוח את הברז, לחפוף, לסבן, לגלח. לצאת ולהתנגב וללבוש פיג'מה. בשביל מה. אפשר לעשות שנצ פה. אני קצרה מספיק כדי לשכב בה בנוחות, יש מספיק מגבות שילטפו אותי במקומכם.
--
אני אף פעם לא לבושה יפה. יש לי בגדים רגילים ופונקציונליים שמשמשים אותי בעבודה וביציאות ובשינה. לפעמים אני רואה מעיל ורוד עם פרווה סינתטית ויודעת שכזה אני רוצה. כל הסוודרים שלי אפורים או שחורים או שחורים-אפורים ומסתירים את כל הגוף הזה ש(לפעמים) אני שונאת. יש משהו ממלא בבגדים יפים. אפשר להעמיד פנים שאת מישהי אחרת ושיש לך לאן ללכת בזמן שאת תועה ברחובות המיותרים האלו. אבל שלי מעלימים וסוגרים אותי ומזכירים לי תמיד. בכל מקרה אין לך לאן לצאת. תשבי עוד קצת באמבטיה הלבנה הזאת, אף אחד לא מחכה לך בחוץ.
