תשאירי לי מקום לחבק אותך

אני לא קטנה. ואני חמודה בערך כמו ילדה שש בהתקף זעם. ואני כועסת על כל מה שנלקח ממני ועל כל הצעצועים שהרסתי ועדיין לא מצאתי את היד שמצליחה להרגיע בלי לזרוק אותי שנתיים לאחור. בכל פעם שאני פוגשת מישהו שמעורר בי משהו אחר אני בורחת ממנו כמו רוח וסערה והראש שלי מלא בענני גשם כבדים. אני מפחדת שיגמר לי הכח ואני לא זוכרת איך לחזור הביתה. אני זוכרת דיונות גדולות שעולות ויורדות וטיולים בבהונות מאובקות משיקמים ואכזבות. 

(אתמול בלילה צרחתי את הכאב הזה כמו שאף פעם לא יכולתי והראש שלי היה מלא בצפצופים ובהאשמות. בבוקר קמתי לציפורים ושמיים נקיים. מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?) 

(עדיין כל הזמן שוכחת שאף אחד לא יציל אותי מעצמי)

זאת לא אשמתי אם קניתי אקדח כדי לוותר.