כשאני נוגעת בעצמי בלילה אני נזכרת בדירה גדולה בקצה של מרכז ירושלים. בצד אחד החנויות ומהשני רכבת ומעלי שכינת האל. אני נוגעת בפיתולים ובקפלים שצברתי לאורך השנים וחושבת על קו 1 לעיר העתיקה, על העיקול שלפני שער האשפות ועל השומרת שמגישה לך בד לכסות את עצמך. זה לא חילול הקודש אם שום דבר לא קדוש מלכתחילה.
כשאני נוגעת בעצמי בלילה אני מתפללת תפילות ראש-חודש ששכחתי מזמן. מקימי מעפר דל? אולי יותר כמו, מתאבקת בעפר רגליהם. אני חושבת על כל הרגליים שנגעו בי ועל כל הידיים שנמרחו עלי בתערובת של זרע והבל פה ורוק. אני חושבת על כל השאר כדי לא לחשוב עליך כי שום דבר בנוכחות שלך לא מחרמן אותי יותר. מכל הגברים שזיינו אותי אני נזכרת באחד הבתול שהסתכל עלי בעיניים עצובות ורק רציתי לשמח את הזין הקטנטן והבודד שלו. שימחתי ובכיתי כל הדרך אל הגבר הבא ולעצמי סיפרתי, זה מאושר. אולי ככה נראה האושר ואולי השמחה העלובה הזו היא כל מה שיהיה לי בעוד שבעים שנה.
(כשאני נוגעת בעצמי אני מדמיינת דברים שעוד לא היו. מושב זקנים חשוך וערירי ויד מקומטמת שכותבת על פתק רשימה רועדת אך מסודרת. רוני, גיא, בן, נדב, אורי, עמיר, יניב, אדם. כבר עכשיו חסרים לי מעל ל60 שמות שאבדו לי ובטח בגיל שמונים אני אשב ואזכור רק את האחד שרציתי כבר לשכוח מזמן. אם בכלל אגיע לגיל שמונים. אם לא אכנע ללולים ישנים וחשוכים, למרתפים מזוהמים, להזיות שבאות ומתקרבות)
