לא גילחתי את בתי השחי שלי כבר שבועיים. אני מזניחה לאט לאט את הקרטין השחור והעבה הזה שצומח לי מתוך העור, מטפחת שיערות ערווה ורגליים ופנים. מסתירה מאגרי שומן וירכיים רוטטות וצלקות יבשות. אני מחכה למישהו שיחזיק לי בכתפיים ויטלטל ויטלטל עד שאצא מקהות הנפש והמחשבה הזאת, עד שאצליח לחבר שתיים לשתיים - מילה למילה - רגש לרגש. בין שקיעה לזריחה הלב שלי צונח אל מתחת לסרעפת ואני נושמת עמוק בפה סגור ומשתדלת שלא להקיא בחצי הלילה. רוצה לזרוק מהחלון את המרור והחסה וגם את כל הזכרונות ששמרתי. מחברות, פתקים, צדף שאספתי כשהורדת אותי מאחורי שוק הכרמל. קיסמים ומגבונים ממסעדות, פרח ירושלמי מיובש מהסמטה של חולדה הנביאה (אם תראו שם ילדה בוכה בין עלי הדפנה זו אני. הניחו לי לנפשי. שכחתי שאני בת 21 כי את השנתיים האחרונות סגרתי בקופסה ששייכת למישהי אחרת. או שאולי סגרתי את ה-18 הראשונות. בין כך ובין כך, אין מספיק דובדבנים בעולם הזה כדי להדביק את מה שנשבר. יכולתי להציל ולא הצלתי, הפעם בעיקר את עצמי).
(אל תבואי אלי בינתיים. העולם שלי מלא באהבה)
