לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

תשאירי לי מקום לחבק אותך

בחלום
לפני 3 שנים. 14 במרץ 2021 בשעה 10:10

 מְהְמְ

אֲבָל דּוֹקְטוֹר לֹא מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם
רַק דּוֹקְטוֹר עִם דּוֹקְטוֹר...
דן פגיס

אָמְַרתִּי שֶׁיּוֵֹרד לִי דָּם, וְאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

יוֵֹרד לִי דָּם מִכָּל חַֹרי, וְאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

אָמְַרתִּי שֶׁמּוֹתִי קֵָרב, וְאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

שָׁמַעְתִּי צַעֲקוֹת עוֵֹרב, וְאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

אָמְַרתִּי: עוֹד מְעַט אָמוּת, וְאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

גַּלְגַּל רֹאשִׁי הָיָה שָׁמוּט, וְאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

הָיִיתִי אֲכוּלַת יֵאוּשׁ, וְאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

הַמָּוֶת כְּמוֹ זִמְזוּם יַתּוּשׁ, כְּשֶׁאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

חָזַר וְאֶת דָּמִי סָחַט, וְאַתְּ אָמַרְתּ מְהְמְ

אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם שׁוּם דָּבָר

הַמַּיִם בָּאוּ עַד הַנֶּפֶשׁ וְעַד הַצַּוָּאר

אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם רַק מְהְמְ

עִם מְהְמְ

 

(אָמַרְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי יוֹם הֻלֶּדֶת

וְאַתְּ לֹא אָמַרְתּ לִי מַזָּל טוֹב

אֲבָל לֹא נָתַתְּ לִי כַּדּוּר

וְלֹא מַכַּת חַשְׁמַל

וַהֲרֵי גַּם זֶה טוֹב).

אנה הרמן

לפני 3 שנים. 13 במרץ 2021 בשעה 21:05

גם אחרי חצי שנה עדיין יש לי תמונות בוהקות ומזמזמות בקצה השמאלי של המוח. סיפורים קטנים על אלימות ועל בכי, על העצב ועל החור השחור שלא התמלא מכל הפינים של כל הגברים אף פעם. על איך לא ידעתי איך להפסיק למרות שרציתי, וגם אחרי שהפסקתי הכל עדיין המשיך. גם אחרי חצי שנה אני לפעמים מתעוררת בבעתה מחלום על גוף שנמתח מבפנים ומבחוץ, מסימנים אדומים על הירך, מצביטה ארוכה שלא מעירה אותי. 

ובבקרים אני שותה שוב קפה, אוכלת שוב את כל הירקות, מתקלחת במים ששורפים את הקרקפת החשופה. כל הלב שלי נשפך על הרצפה וכשאספתי אותו בחזרה רסיסים עדיין חסרים. אבל עברה כבר חצי שנה ואני סופרת הכל. שלוש שנים?

לפני 3 שנים. 8 במרץ 2021 בשעה 11:26

כבר לא אצא מהמיטה היום ולא אשטוף אף כלי. כל הבגדים בערימה על הרצפה והכביסה כבר נוקשה מרוב שמש וימים. ועל הכוסות קרום עדין של חלב שקדים קרוש מוחמץ. ובשירותים ציבוריים מקושקשים שטפתי ושטפתי ושטפתי את הידיים במים החומים מהברז, שנפתח לצד שמאל ונסגר לצד ימין. הכל הפוך מהכל כבר כמה ימים. כל מי שאני נזכרת להתעורר אחרי מין פרוע ואני יודעת שתמיד לכל מי שאני אוהבת אכאיב בסוף. כי זה מה שנשאר לי. שלוש שנים? 

לפני 3 שנים. 27 בפברואר 2021 בשעה 18:42

הבית שלי תמיד מבולגן, גם כשכל השאר בדיוק במקום. אבל מילאתי את המקרר בכל הירקות והטופו ומחר מתחילה שוב מחדש.  

לפני 3 שנים. 21 בפברואר 2021 בשעה 16:43

אני משלמת שניקל שישים ושש בדרך לקניון. אני עוד לא מכירה את העיר הזאת, רק את מסלול הנסיעה מהבית שלי לבית שלו, את ההליכה ממנו אלי. המוח שלי מזמזם, רך ומעונן כבר כמעט חצי שנה. ואף אחד לא מכה אותי ואף אחד לא אומר לי שאני לא שווה כלום. בלילה הוא אמר שאני נראית סובלת ככה, עם הפין שלו בין השפתיים שלי, ואני פרצתי בבכי כי אולי אני כל הזמן סובלת ושוכחת איך זה לא. אחר כך שוב לא נרדמתי והאזנתי לפודקאסטים עד שש ורבע בבוקר. עשרים דקות אחר כך עליתי לאוטובוס בעיניים פרועות ושיער דומע, וכשהגעתי למיטה שלי ישנתי בלי להתעורר. רק איתו זה קשה לי, עם עצמי אני כבר בסדר. 

יש לי ספה חדשה שאפשר לשים עליה רגליים בלי לשקוע לקפיצים ישנים והרגלים רעים. 

לפני 3 שנים. 14 בפברואר 2021 בשעה 13:20

גם כשאני ישנה לצד אחד שאני אוהבת אני לא מצליחה להשתחרר. הוא נושם עמוק ואני נחנקת ונזכרת והוא ישן וליבי ער. בבוקר אנחנו יושבים על הספה בשתיקה, ובקצה של העין שלי דמעות עדיין נוזלות עד לאוזן. הוא איש גדול שותה אספרסו קצר, אני נמוכה עם ספל גדול. זה לא יין ויאנג, אין פה סימטריה מושלמת. אחר כך אני עולה לרכבת והוא חוזר למיטה. 

לפני 3 שנים. 17 בינואר 2021 בשעה 11:01

כשאנחנו מזדיינים הוא אומר שאני יפה. קודם הוא מסתכל עלי מורידה בבעיטה את הפיג'מה, מפוספסת כמו זברה ומדיפה ריח מעופש קל, של בגד שאיתך כבר שנים וישן בכל הבתים שלך (בפנימייה ובלפני צבא ובשירות ובלימודים). אחר כך הוא תופס את הישבן שלי, שעטוף בתחתונים ורודים ואווריריים וגדולים, כאלו שאי אפשר ללבוש עם מכנסיים צמודים כי אז רואים את כל הפסים. ובסוף הוא נוגע בי מלמעלה ועד למטה וגם בצד השני ואומר שאני יפה. אומר שאני יפה ומוסיף, "שלי". באמצע הלילה התעוררתי וחיפשתי אויר ומתוך שינה היד שלו תפסה את שלי ונשמתי עמוק ולא שמעתי כלום חוץ מאת הלב שלי פועם דרך האוזניים. אבל כשהזדיינו הוא אמר שאני יפה וליטף לי את הלחי ואני בכיתי כי לכל מי שאני אוהבת אני עושה רע. והוא אמר שאני עושה רק טוב כשלשתי לו את הלחם מהכוסמין וניסיתי לערבב את השמרים בלי מיקסר והכל השפריץ על המטבח וניקיתי בסמרטוט. ואת התנור שכחתי לכוון ויצא לי תפוח וזהוב מלמעלה ושרוף מלמטה והוא אכל הכל ואמר שהכי טעים זה כששרוף וטבלנו את השחור הזה ברוטב שנשאר מהסלט של העגבניות והפלפל. הפה שלנו שרף והוא צחק עלי שאני אדומה. אני אדומה כשאני נבוכה וכשאני שותה אז אני שותה כשאני נבוכה. האדום של הבושה מתערבב באדום של האלכוהול ואני מתנדנדת מצד לצד והוא מחזיק אותי כל הדרך הביתה עד שאני נרדמת על הספה והוא רואה אולפן שישי. לפני השינה הוא הקריא לי סיפור על פרפר שאיבד את הנקודה, ושאל אם זה גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה. וזה גורם לי להרגיש אהובה ולפעמים אני בוכה מרוב שאני שמחה. 

לפני 3 שנים. 20 בדצמבר 2020 בשעה 10:25

יש לך נמשים, הוא שאל. עניתי שאלו רק הנקבוביות שלי, גדולות ופעורות במים הרותחים של המקלחת המשותפת. הוא תמיד מתחת לזרם ואני מתכווצת בפינה ומסתבנת. בפעם הראשונה הוא צחק ואמר שאני מריחה כמו גבר, עם הסבון-שמפו-מרכך הזה שלו, ואני נשפתי עליו בועת סבון שיצרתי בין שתי אצבעות. אחר כך אני חופפת את השיער באותה מרקחת מצ'ואיסטית משונה ומסרקת באצבעות את הסבך העיקש שתמיד נוצר בו. בבוקר הוא יתייבש על הכרית האפורה ויתנפח ואני אצטרך ללכוד אותו שוב בגומיה שתסבך אותו מחדש. וזה המעגל הקבוע: חופפת ומסרקת ומייבשת ואוספת וחופפת ומסרקת ומייבשת ואוספת וחופפת. 

עכשיו יש לי יומיים בבית. לקפל את כל הבגדים ולעשות שוב כביסה ולאחסן את הכלים מהמייבש. יש לי ירקות שמספיקים למאה איש ואני קוצבת את הקפה לכוס אחת ביום. השאר תה מהנענע שבמדף העליון, כשאני מתמתחת על קצות האצבעות כדי לתלוש שני עלים בשרניים. אני מטביעה במים רותחים עם לואיזה מיובשת וכפית סוכר. ואני רק רוצה לישון שבוע אחד לבדי. 

(בלילה היא יותר טובה)

לפני 3 שנים. 10 בדצמבר 2020 בשעה 22:52

גשם, הקשב לנשים

 

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

 

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

 

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

 

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

 

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת…

 

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

 

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

(תרצה אתר)

לפני 3 שנים. 6 בדצמבר 2020 בשעה 19:25

ניקיתי את הבית שלו והיום את שלי. המרצפות שלו לבנות וחלקות ומבריקות כשאני מסמרטטת אותן. בריח מסטיק ופרחים, נוזל ורוד וכוונה מלאה. אחר כך איווררתי את כל השמיכות והתפחתי כריות וסידרתי את הנעליים בשורה מסודרת על אדן החלון. אצלי המרצפות חומות ומאויירות, כמו ארמון אפנדי גדול ועמוס. והבית שלי ריק וקטן ומתפרק בתוך העיר המדברית הזאת שעושה לי לברוח. לברוח, אבל אני נשארת. אחר כך מתחתי סדין חדש, בצבע תכלת, ואת הישן זרקתי לסל. ציפיות כבר לא החלפתי, רק ריססתי קצת במבשם בדים. על הרצפה רק ספה ירוקה ומתפרקת ועציצים גוססים. אני מחכה שיבוא ויקח אותי בצוואר, ובמקום הוא מנשק את הרכה ומשכיב אותי לישון. הוא מזמזם לי שיר ערש ישן, לחייך, יפתי. ואני משלימה בלחש, כמעט מתוך חלום, מחר ישאני גל. והוא לא נושא ואין לאן לברוח. עיר מוארת אחת ומסביבה מדבר, רעש צורם שאני לא מצליחה להסוות עם החליל. אולי זה הזמן לעבור לחליל הרועים מהעץ, למכנסיים רחבים ותחתונים מנוקדים. אני מנגבת אבק משולחן העבודה ומנערת את הלב שלי מעל הפח. אף אחד לא יבוא וכשאני נושמת לילות זרים דרך התריס הפתוח אני לא בטוחה איך הגעתי למצב הזה. נפלתי במלכודת, ועכשיו אני כאן. והוא עדיין לא לוקח אותי מהצוואר.