לפני 3 שנים. 13 במרץ 2021 בשעה 21:05
גם אחרי חצי שנה עדיין יש לי תמונות בוהקות ומזמזמות בקצה השמאלי של המוח. סיפורים קטנים על אלימות ועל בכי, על העצב ועל החור השחור שלא התמלא מכל הפינים של כל הגברים אף פעם. על איך לא ידעתי איך להפסיק למרות שרציתי, וגם אחרי שהפסקתי הכל עדיין המשיך. גם אחרי חצי שנה אני לפעמים מתעוררת בבעתה מחלום על גוף שנמתח מבפנים ומבחוץ, מסימנים אדומים על הירך, מצביטה ארוכה שלא מעירה אותי.
ובבקרים אני שותה שוב קפה, אוכלת שוב את כל הירקות, מתקלחת במים ששורפים את הקרקפת החשופה. כל הלב שלי נשפך על הרצפה וכשאספתי אותו בחזרה רסיסים עדיין חסרים. אבל עברה כבר חצי שנה ואני סופרת הכל. שלוש שנים?
