לפני 3 שנים. 3 באפריל 2021 בשעה 14:45
כבר שנים שהירכיים שלי לא משתפשפות ככה, אחת בשנייה, כשאני הולכת עירומה ממקום למקום. מגע חשוף של עור-על-עור גרוע הכי כשזה העור שלך על העור שלך, ובכל זאת הכל מרגיש זר. כשהתנתקתי מהתרופות ירדתי איזה עשרים קילואים, סתם ככה, בלי להרגיש. וכשנהיה לי טוב לפני חצי שנה פתאום הם עלו בחזרה והתיישבו בקפל של הבטן התחתונה ובירך הפנימית, שעכשיו משתפשפת לה, שפשפשפשפשפשף, בלי להפסיק. מעליה אני מחביאה בסבך של שיער עבה, שחור, צפוף לפרקים, את הוורוד שלי. אחרי שנים של גילוחים צמודים ופצעים אדומים ולבנים ושיערות הפוכות ואצבעות חופרות, הוא צומח ומחביא את מה ששנים לא רציתי להראות לאף אחד. בלילות אני חולמת לפעמים על הרכבת המהירה מירושלים לתל אביב, בתקופה שהייתה נעצרת בכניסה לעיר. ואיך תמיד הייתי מפספסת את האוטובוס הממשיך עד שלמדתי שזה לא באמת משנה, כי פיצה תמיד תהיה יחד עם סדרה שאני לא מבינה יחד עם מין שאני רוצה מהסיבות הלא נכונות. ובחזור הייתי עולה על הקו של החרדים, עם המזגן המקפיא, ובוכה או שומעת מוזיקה או השניים יחד. ולא הייתה לי שום סיבה לדאגה ובבוקר אחר כך שוב קמתי בשבע ועשרים ושעה אחר כך כבר הייתי על האוטובוס וכיתתי רגליים מנופצות בעלייה הצדדית וסובבתי את המפתח מדלת ש, כל בוקר הייתי מספרת כחלק מהשגרה הנעימה הזאת, נבנתה בשנות העשרים. של המאה הקודמת. בחורף הייתי יוצאת מהקיטון הזה שהכיל פעם אנשים חשובים מאד ואז רק אותי, לחצר חשוכה ועלעלית. בחושך ירושלים מחבקת ומערסלת, ואין לי את זה באף מקום אחר. ומאז שעזבתי מאחור ריח אורנים ומאפינס לא עליתי שוב על הרכבת ולא זכיתי לבדוק אם היא באמת נוסעת את כל הדרך עד הרצליה, או שבעצם נעצרת עדיין בתל-אביב ההגנה, מורידה ילדות בצד הרע של החיים.
(ושהיית משנה את הסדר ויוצאת החוצה להסתובב)
