לפני 3 שנים. 19 באוגוסט 2021 בשעה 6:05
(זה היה שיר, ולא ידעת)
היא תמיד מזמינה שניים, עם אוכמניות משומרות ברוטב מעל. בפעם הראשונה שהוא לקח אותה לשם היא צחקה על היומרנות הזאת בשם, "המקורי", מעין חותמת איכות מפוקפקת, שאיש לא ביקש לקחת ממנו, התעקשות של ילד בן שלוש שרוקע ברגליו בקרקע. הוא, כמו תמיד, מתלבט הרבה ומזמין בסוף פסטה ברוטב שמנת ופטריות. היא מתאפקת שלא להרגיז אותו אז לא אומרת כלום, אלא רק מזיזה את ירכיה שנדבקו למושבי העור האדומים והמתקלפים, יוצרות שלולית זיעה מגרדת מאחורי הברך. הוא מסתכל עליה ברצינות תהומית ואומר שהוא חייב לקבל תשובה, ומוציא את שני כרטיסי הטיסה מהכיס הקדמי של החולצה שלו. הכיס בו תמיד מטבע של עשרה שקלים ועט פיילוט שחור, הכלאה של עורך הדין הרציני שהוא והקיבוצניק שהיה. הכרטיסים מוכתמים והיא מסתכלת על העט שאיבד את הפקק ובכתם השחור שהולך ומתפשט וגדל ומאיים לבלוע הכל. הוא עוקב אחרי מבטה בטביעות אצבע מוכתמות, ואז מקלל בשקט והולך לנקות את החולצה, נתקע בדרכו בכיסא ילדים מוגבה ובמלצר שמגיע עם המנות. "הוא יחזור אחר כך" היא מושכת בכתפה, ומזיזה את הכרטיסים מהשולחן בשעה שהמנות מסתדרות מולה, כמו שתילים בגומות. כשהוא חוזר, עם כתם מים אפרפר מרוח על החזה, הוא שואל אותה אם היא החליטה. "אני לא יכולה לבוא" היא אומרת, ומתכוונת בעצם שהיא לא רוצה. ולמה שתרצה לעבור למדינה חדשה עם בחור זר שפתאום מצאה את עצמה אוהבת. והוא אפילו לא מזמין פנקייקים בבית הפנקייק, אלא רק מנות שאבד עליהן הקלח עוד בשנות התשעים, טובעות בחלבי הזה ובאגוז מוסקט. היא יודעת שבעוד שנתיים הוא יתחיל להריח כמו איש זקן, ניחוח חמוץ ומקריח ומאפיר, ובמקום לחפש הרפתקאות במקום אחר היא תשב איתו בבית זר, בארץ זרה, עם גוף רופס ובטן עגלגלה ממזון מהיר. הוא קם מהשולחן בחדות, מעיף בדרכו כוס מים שנשפכת על הסוודר שלה. בשעה שהיא סופגת במפית את השרוול ונזהרת מהזכוכיות הוא מתיישב לידה ואומר לה שהם יכולים להתחתן ואז הכל יהיה בסדר. בתוך העיניים שלו היא רואה את הייאוש המכרסם וניצוץ של טירוף שהיא מזהה מימים של הפועל קטמון. "די", היא אומרת לו, ומושכת בחזרה את צלחת הפנקייקים שלה, מטביעה בסירופ מייפל ולועסת בקפידה, שלא להיחנק מהעומס והדמעות.
אחר כך הם יוצאים לשמש בבטן מלאה בסוכר ובגעגוע. היא אומרת לו תודה ורגע לפני שהוא מגלגל את המזוודה שלו לתוך המונית, הוא מכריז שיתן לה הכל, שימות אם היא תלך. היא עונה שהיא יודעת וטורקת את דלת הרכב הגבוה, שעד לא מזמן היה שלהם. על כביש שש היא נוסעת במאה וארבעים קמ"ש עם חלון פתוח, וכל העצים והמכוניות הופכים לטשטוש ירוק של אוקטובר. בחנות הנוחות של אלונית היא קונה אספרסו והולכת לעשות פיפי. בדרך לשירותים היא עוקפת נהג משאית מקריח וילד קטן חסר סבלנות, ובעודה עם מכנסיים מופשלים היא שומעת פיצוץ עמום ורעש סירנות. היא יוצאת החוצה אל תוך נהר של יין אדום ואדי אלכוהול עולים באפה. "פיגוע", ממלמל מישהו בצער. היא עוצרת ברגלה בקבוק וודקה קטן שהתגלגל לעברה, מהסוג שמוכרים בעגלות הדיוטי פרי, לכל אלו ששכחו לזכור את אהוביהם. היא מרימה אותו אל פיה ושותה ושותה ושותה.
