תשאירי לי מקום לחבק אותך

כמעט שוב פטרתי את עצמי מחובתי המקצועית והתפתתי לשים פה אחד של אהרן שבתאי, על העגבניות שנכנסו אחת-אחת אל תוך הפה אחרי שכולם מתו. אבל מוסר ומשלח יד נזפו בי כמו בילד סורר, ולכן אני כאן. וכמה השתנה? 

אני עוזבת דירה שהפכתי לבית. את התמונות שאני אוהבת קיפלתי בעדינות אל תוך הספרים, את אלו שתסכלו אותי קרעתי באכזריות, מותירה חלקיקי סיד וגבס מחוברות אליהם, יוצרת שקעים קטנים אך בולטים לעין של זכרונות. לא הקאתי פה, לא הבאתי גברים זרים, לא השארתי ערימות של זבל ורימות. מה כן? התאהבתי ובכיתי, נשארתי ערה בלילות כדי לכתוב וקמתי בחמש בבוקר כדי לרוץ. בישלתי ארבעה קילו של פתיתים וכמות זהה של נודלס, ואפיתי לחמים בכל פעם שמשהו השתבש. מתחת לספה אולי עוד יש גרגירי סולת סוררים, שגילגלתי בכמויות אובססיביות מול הטלוויזיה המרצדת, זאת שתמיד רועשת מדי או שקטה מדי. הכרתי שכנה אחת שתמיד שוכחת מי אני, ואני שוכחת לשלם לה ועד בית ולא ננזפת כשהדלת נטרקת בחוזקה. שתיתי שתי כוסות קפה בכל יום והתקלחתי בזרם החלוש וההססן הזה. בריח קוקוס תמיד, הכל. חוץ מהרצפה. שכבתי עם שני גברים ואחד הזזתי הצידה ואת השני משכתי למרכז, הוא נע במעגלים ואני כמו כוכב לכת מסביבו, נתונה בסיבוב הגדול של שנינו ובסיבוב קטן שהוא רק שלי. וכל אלו מצטמצמים לתשעה ארגזים: שניים לבגדים, שניים לספרים, שניים לכלי מטבח, אחד לניקיון והאחרון לכל האהבות. אני עוזבת דירה ומתחילה חדשה, ובאמצע אשב על קצה הר באיטליה לשבוע, שוב מתעלמת מחובות הולכים ומצטברים, מבירוקרטיות שלקחתי על עצמי. 

בבקרים כשאני רצה אין אף אחד בחוץ. הסיבוב מוביל אותי הישר אל פניה של השמש. ואני עוצמת עיניים בסנוורין ורצה בקו ישר ואחיד עד שאין יותר אוויר. אולי משהו יתבהר לי לכדי תמונה מתוך החסר. והכל ימשיך להיות בדיוק כמו שהיה?

מראש גבעת השתיקה

עַל-רֹאשׁ-סֶלַע יָשַׁבְנוּ, וְחָשַׁבְנוּ חֲשֹׁב

                                     עַל הָאִי-אֶפְשָׁרִי הַגָּדוֹל.

וַתַּהַר שְׁתִיקָתֵנוּ וַתֵּלֶד אֵימָתָהּ.

וּלְעֵינֵינוּ, הִנֵּה, מֶרְחַב-יָהּ מִשְׂתָּרֵעַ

וְעַל-הָאֹפֶק יַשְׁקוּ הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ

וּשְׁנֵיהֶם יִתְמַזְמֵזוּ. - - - 

וַאֲנַחְנוּ נֵשֵׁב, נַחֲרִישׁ, נִסְתַּכֵּל בַּמֶּרְחָק הַנִּשְׂגָּב וְנַחְשֹׁב

                                   עַל-הָאִי-אֶפְשָׁרִי

מרדכי גיאורגו לנגר

מערבה מכאן

מַעֲרָבָה מִכָאן עוֹמְדִים צוּקִים
וּמְחַכִים, וּמְחַכִים.
מַעֲרָבָה מִכָאן יֵשׁ דְבָרִים אֲחֵרִים.
מִגְדָלִים. צִפֳּרֵי עֲנָק.
שְׁעוֹניֵ קוּקִיָה מוּזרִָים.
מַעֲרָבָה מִכָאן, הַכֹּל אַחֵר
לֹא כְדַאי לְהַרְחִיק מַעֲרָבָה מִכָאן

תרצה אתר

והוא נסע לשבועיים ואני נשארתי במדבר המדברי הזה. בלילה חלמתי (תמיד אני מתחילה משם. בלילה חלמתי. כאילו תת ההכרה הנפתחת שלי ראויה לכתיבה רק כשהיא במודעות המינימלית הנחוצה; כאילו שרק החלום יכול להצדיק רגשות כאלו, כמו ילדה שמצביעה עליו ותולה בו את האשמה: זה הוא עשה! אני רק הקורבן!) שמשהו לא בסדר. נישקתי מישהו אחר והלכתי ברחובות ארוכים ושקטים של מקום אחר ומסביבי ההמון צהל באילמותו. הוא הלך ואני נשארתי על מצוק אביבי-קיצי, כבר לא מושלג שנים, על סף התהום המדברי הזה. ברושם שגוי אני לועסת את הפחמימות הריקות, הזולות, ומשקה את עצמי בעוד ועוד כוסות של יין. השמועה נכונה - סופרים אכן שותים יותר. מלעיטים עצמם באחוזים גבוהים במחירים נמוכים, שוכחים ללכת לישון וזוכרים את כל השאר. מספר כוסות ואני שוב אחרת, שמחה ועצובה ביחד ורק רוצה לחזור להתכרבל במיטה גדולה במלון קטן ולהפנות אצבע מאשימה: זה הכל הוא עשה לי, בכלל לא התכוונתי להרוג (בכלל לא התכוונתי לכתוב על הריגה ומוות אלא על זה שהוא הלך ואני נשארתי. אבל כשהוא הולך מישהו אחר בא; אין ואקום).

הוא הלך והוא יחזור ואני אשן במיטה מהצד הלא נכון בינתיים. ואלכלך אותה בפירורים ושומן צמחי מוקשה, מורחת על הסדינים כתמים שלא ירדו מהם לעולם. והוא יחזור והאהבה תדחוק את בשרו ממלא המקום, עד ששוב נהיה רק שנינו. כמו שצריך. 

(יצא לי מכתב אהבה ובכלל לא ידעתי)

או-או

חֶדֶר מוּאָר חֶלְקִית,

מִקְלֶדֶת,

מִיטָּה זוּגִית:

מִכָּאן אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל

מַהְפֵּכָה

אוֹ אַהֲבָה אֲמִיתִּית

אוֹ לֹא.

ערן צלגוב

כששקעה המוסיקה

כְּשֶׁשָּׁקְעָה הַמּוּסִיקָה וְעַל יָדִי הַגַּעְגוּעִים

הָמוּ כָּאֲרָיוֹת,

וְלֹא הָיָה לִי דָּבָר עַל הָאָרֶץ:

לֹא אֲדֹנָי,

לֹא עִיר בָּהּ לָקוּם, מֵחָדָשׁ, לִתְחִיָּה

לֹא חֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד.

חדוה הרכבי

(זו לא העונה הנכונה ולא החג הנכון ולא הלחן הנכון)

היום קראתי ספר. הקדמתי, כרגיל, למקום לא חשוב. ופתחתי את התיק והוצאתי את הספר לקראתי כמעט את כולו. את עשרת העמודים האחרונים סיימתי בהליכה ברחוב, יד אחת אוחזת ספר והשנייה ארטיק, מדפדפת במרפק עצל. את העמוד האחרון סיימתי עכשיו, באור הקטן של המיטה שאני אף פעם לא משתמשת בו לייעודו. חוץ מהיום. קראתי על סקס ועל עצב ועל אהבה ועל מסע. על הדברים שיש לי ושיהיו לי, ועדיין זה היה זר ואחר. אני נוכחת לדעת שלעולם לא אכתוב ספר, לא אחדד ואגדיר בבירור את המילים שלי כדי שמישהו אחרת בעיר אחרת תקרא אחרי כמה שנים ותחשוב, הו. בדיוק כך. 

זה אולי תופס אותי בהפתעה מסוימת, משהו בי מסרב לשחרר ונאחז בחלומות מפעם. מפגשים בלתי צפויים עם דמויות מהעבר הזכירו לי את כל מי שהייתי יכולה להיות, ואני מגלה שכבר מאוחר מדי בשבילי לזה. אבל אני מצטיינת במה שאני כן יודעת לעשות, ואני אוספת את המילים של כל מי שלא היה מאוחר מדי בשבילה, ודואגת שלפחות הן לא יפספסו. 

מאז שהתחלתי לקרוא שוב מועקה תופסת אותי בגרון ואני עייפה כל כך, אחרי ארבע שעות שינה מלאות בנסיבות ורעשים וזיעה קרושה ברקות ועל גשר האף. ושוב אני לא יודעת לאן אני הולכת. 

(ורעד יעבור את בשרו)

עמוס קינן הזה. ככל שעוברים החודשים אני מחכימה למראית העין, נינוחה יותר להצהיר כוונות בקול שאינו רועד. אבל בפנים אני עדיין זהירה, הולכת בין מוקשים, מוודאת שלא יבחינו בי. אבל הבחינו. 

בלילה חלמתי שוב את החלום החוזר הקבוע שלי ונזכרתי חזק בתמונות שנשכחו מקדמת הזיכרון. בציפורניים עטופות בדם קרוש וזר, בשמלה שנקרעה ואחר כך זרקתי לפח למרות שאהבתי, בהמתנה מורטת עצבים ושיערות. אחר כך כשקמתי ידעתי שיש דברים שאף פעם לא אספר לו ושאולי זה הריקוד הכי מורכב שרקדתי כל החיים (ואני אפילו לא רקדנית). כבר כמה ימים לא אכלתי ארוחת בוקר אבל ישנתי מספיק כדי לא לישון אחר כך בכל הימים העמוסים. וזה מה שאני אוהבת: את האור שנכנס מהחריץ הצהוב בווילון הקצר מדי, הישר על העיניים שלי, בשבע וחמישים בדיוק בערך. את תחיבת הרגליים לנעלי הבית הוורודות הפרוותיות בדרך לקפה. את המקינטה ששורקת ואת הגז ששורף ואת הקפה שתמיד יוצא חרוך בקצוותיו, ממשיך לבעור כל הדרך אל הלב. על כל אלו אוותר בשביל סיכוי למשהו טוב יותר (שלם יותר מלא יותר אחר יותר). 

לא תמיד יש לי מה לכתוב אבל אני סוחטת מעצמי כמו אשכולית אדומה שעוותנית. חזרתי לקרוא שוב ספרים והתחלתי לקרוא שירה וכמו לעמוס קינן, גם לי העיר כבר נגמרה. הבדידות לפעמים מכה כשאני במגפיים גבוהים וחולצה שחורה, במיצג שווא של כל מה שאני לא, שמעניק לי כניסה לכל המקומות שאני כן. ואני כבר לא רודפת בלילה אחרי הצל של עצמי. 

תשובה 

וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

וּבָאַיָּלוֹת?

וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת

שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?

(לאה גולדברג)

אני מתעוררת מחלום נוסף על אחרים. בחלום ישבתי במושב האחורי במכונית שטוחה, ומלפנים היו שניים, חברים שלי. שלא הכרתי. אבל הם היו גברים, וגבוהים, ודיברו בקולות של יודעי דבר. ואני ישבתי מאחור בנעליים סגורות וחולצת פיג'מה, עם שיער אסוף ובלי משקפיים, וסיפרתי להם על כל הגברים שהיו לי לפניהם. וחלק מהשמות המצאתי והיו נכונים רק לעולם החלום, וחלק היו שמות אמיתיים, שפעם הכרתי, ושכחתי כבר איך ומתי הידיים שלהם נגעו בשלי. ובחלום זה היה נעים להיזכר שפעם הייתה גרסה אחרת שלי, שעשתה את כל הדברים שאסור ואחר כך הייתה חוזרת לישון לבד. ואני לא יודעת אם אני מתגעגעת לזה, ואני לא יודעת אם יש בכלל מה לעשות אם אני מתגעגעת לזה. זה או החיים שלי עכשיו, או החיים שלי מפעם. והאחד מבטל את השני והשני מאיים על האחד. 

אחר כך קמתי בבהלה אבל בלב צבוט ושמעתי את השיר שבאמת גורם לי לחשוב על דברים ובכיתי קצת והתלבשתי והלכתי ללמוד פילוסופיה (גם שם אין את התשובות אבל אולי אני לא צריכה לחפש אותן יותר).