(זו לא העונה הנכונה ולא החג הנכון ולא הלחן הנכון)
היום קראתי ספר. הקדמתי, כרגיל, למקום לא חשוב. ופתחתי את התיק והוצאתי את הספר לקראתי כמעט את כולו. את עשרת העמודים האחרונים סיימתי בהליכה ברחוב, יד אחת אוחזת ספר והשנייה ארטיק, מדפדפת במרפק עצל. את העמוד האחרון סיימתי עכשיו, באור הקטן של המיטה שאני אף פעם לא משתמשת בו לייעודו. חוץ מהיום. קראתי על סקס ועל עצב ועל אהבה ועל מסע. על הדברים שיש לי ושיהיו לי, ועדיין זה היה זר ואחר. אני נוכחת לדעת שלעולם לא אכתוב ספר, לא אחדד ואגדיר בבירור את המילים שלי כדי שמישהו אחרת בעיר אחרת תקרא אחרי כמה שנים ותחשוב, הו. בדיוק כך.
זה אולי תופס אותי בהפתעה מסוימת, משהו בי מסרב לשחרר ונאחז בחלומות מפעם. מפגשים בלתי צפויים עם דמויות מהעבר הזכירו לי את כל מי שהייתי יכולה להיות, ואני מגלה שכבר מאוחר מדי בשבילי לזה. אבל אני מצטיינת במה שאני כן יודעת לעשות, ואני אוספת את המילים של כל מי שלא היה מאוחר מדי בשבילה, ודואגת שלפחות הן לא יפספסו.
מאז שהתחלתי לקרוא שוב מועקה תופסת אותי בגרון ואני עייפה כל כך, אחרי ארבע שעות שינה מלאות בנסיבות ורעשים וזיעה קרושה ברקות ועל גשר האף. ושוב אני לא יודעת לאן אני הולכת.
(ורעד יעבור את בשרו)
