עמוס קינן הזה. ככל שעוברים החודשים אני מחכימה למראית העין, נינוחה יותר להצהיר כוונות בקול שאינו רועד. אבל בפנים אני עדיין זהירה, הולכת בין מוקשים, מוודאת שלא יבחינו בי. אבל הבחינו.
בלילה חלמתי שוב את החלום החוזר הקבוע שלי ונזכרתי חזק בתמונות שנשכחו מקדמת הזיכרון. בציפורניים עטופות בדם קרוש וזר, בשמלה שנקרעה ואחר כך זרקתי לפח למרות שאהבתי, בהמתנה מורטת עצבים ושיערות. אחר כך כשקמתי ידעתי שיש דברים שאף פעם לא אספר לו ושאולי זה הריקוד הכי מורכב שרקדתי כל החיים (ואני אפילו לא רקדנית). כבר כמה ימים לא אכלתי ארוחת בוקר אבל ישנתי מספיק כדי לא לישון אחר כך בכל הימים העמוסים. וזה מה שאני אוהבת: את האור שנכנס מהחריץ הצהוב בווילון הקצר מדי, הישר על העיניים שלי, בשבע וחמישים בדיוק בערך. את תחיבת הרגליים לנעלי הבית הוורודות הפרוותיות בדרך לקפה. את המקינטה ששורקת ואת הגז ששורף ואת הקפה שתמיד יוצא חרוך בקצוותיו, ממשיך לבעור כל הדרך אל הלב. על כל אלו אוותר בשביל סיכוי למשהו טוב יותר (שלם יותר מלא יותר אחר יותר).
לא תמיד יש לי מה לכתוב אבל אני סוחטת מעצמי כמו אשכולית אדומה שעוותנית. חזרתי לקרוא שוב ספרים והתחלתי לקרוא שירה וכמו לעמוס קינן, גם לי העיר כבר נגמרה. הבדידות לפעמים מכה כשאני במגפיים גבוהים וחולצה שחורה, במיצג שווא של כל מה שאני לא, שמעניק לי כניסה לכל המקומות שאני כן. ואני כבר לא רודפת בלילה אחרי הצל של עצמי.
