ומהבניין ממול אפשר להריח חביתה שמיטגנת, ואם הייתי צריכה לנחש הייתי מוסיפה: קופסת קוטג' שנפתחת, סלט שנחתך, טלוויזיה נכבית. כי יש לי חוש ריח. וכבר זמן מה לא גרתי בין משפחות, ולא ראיתי ילדים שרצים וכלבים שמסתבכים, אופניים קשורים לגדר ואיזו אישה בגיל העמידה שקונה קפה. וראיתי את כל אלו כל השנים, אבל הכל קצת אחרת כאן.
אני לא אחרת. מנקה ושוטפת ומשקה ומבשלת, אבל גם עובדת, וקוראת שוב. וכותבת את מה שמשלמים לי לכתוב עליו. כלומר, לא כאן. לא ככה. את השקיעה אי אפשר לראות מכאן אבל אפשר להרגיש, לרגע, את הלחות שאינה ואת הפנסים נדלקים ברגע. וזו לא תמונה שמחה, זו סתם. לפעמים סלקציית המילים מובילה בסוף לסתם. וגם זה משהו?
*די. אני לא קוראת ישראלי יותר שלא לצורך, לא שומעת ישראלי יותר. בעיר העברית הראשונה אני אוכלת רק אסייתי ושותה רק אמריקאי וזה גם בסדר מבחינתי.
**ושכחתי לכתוב שכל התמ"א הזאת גורמת לי לחשוב, שבעצם אף אחד לא האמין שנגיע לרגע.