אז בקיץ אני לובשת כל מיני שמלות מתנפנפות וחזיות שאינן מעצבות וג'ינסים שריככתי ביירכי בעקשנות הנוחה הרגילה לי. השמלות תמיד באורך הלא נכון, קצרות מדי בישבן או בעלות מכפלת ארוכה מדי, שיוצרת רושם גס והמוני ומנמיכה אותי עוד יותר מגובהי הפחות-ממומצע מלכתחילה. והיום ישבתי במשרד ועבדתי בקדחתנות לא אופיינית, בתחושה לא מהימנה של סוף קרב, של הספק שהולך ומצטמצם. ומחר אסע ברכבת הארוכה מהמדבר ועד להר-הים, שם אהלך בצעדים כבדים ורחבים מפאב לפאב, מלווה בזרים למחצה.
את כל זה אני כותבת בחשיבות לא רגילה, בכיסא המסתובב בחלק הכי חשוך. הפלורוצנט מהבהב תמיד, והנורות נשרפות אחת לשבועיים לערך. ואז צריך להרים שפופרת לאחזקה, ולבקש מהם להחליף מוטות ועל הדרך גם לווסת את המזגן, כי תמיד קר פה. אם הייתי סבלנית מספיק למילים שלי, הייתי מסבירה שקר כי אני קרה והתנועה המיטונימית שלי במשרד, מכוך לכוך, מתאימה לתחושת אחרית הימים שלי בכל חדרי הלב. אבל אין לי סבלנות ובמקום אני מסמנת את המשפטים האחרים, שזכו בפרסים ובתהילה שלא תהיה שלי, ושותה כוס תה וליטר מים ואוכלת אפרסקים מהר לפני שהעונה תיגמר.
(גם יכולתי לכתוב על דירה חדשה ועל שקט בלילות ועל מקרר שעוד לא מילאנו ועל סיוד שצריך להתבצע, אבל כל זה נעול בפנים לעת עתה. יש כל מיני שירים שמסבירים טוב ממני)
*גם פה חטאתי בלע"ז.
