תשאירי לי מקום לחבק אותך

עגבניות כבושות 

אִמִּי מֵתָה לְפֶתַע וּבְמִקְרֶה,

מַהֵר הִצְטָרֵף לְאוֹתוֹ תַּרְמִיל אֲפוּנָה

אָבִי הָעֲרִירִי, הַמְבֹהָל, וְכַעֲבֹר שָׁנָה

הִסְתַּלֵּק גַּם אָחִי שֶׁהָיָה מִתְחָרֶה –

יָפֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, חָבִיב עַל נָשִׁים.

הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ תַּפּוּחַ מְתֻלָּע

שֶׁהוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַלֵּב. בַּהֲקַלָּה

צָעַדְתִּי מַעֲדַנּוֹת לִפְרִידָה וְגֵרוּשִׁים,

גַּם יְלָדַי הִתְרַחֲקוּ בְּהַדְרָגָה.

כאְּלִוּ השִׁתְחַּרְרַתְיִּ מדִאְּגָהָ

לְצִנְצֶנֶת שְׁבִירָה שֶׁבְּיָדַיִם חוֹשְׁשׁוֹת

סָחַבְתִּי מִן הַמְקָרֵר לַשֻּׁלְחָן. אֲנִי מְנַתֵּב

אַחַת אַחַת אֶל פִּי אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת הַכְּבוּשׁוֹת,

בּוֹדֵק אִם הֶחְמַצְתִּי אוֹתָן הֵיטֵב.

(אהרן שבתאי)