וחזרתי לעיר שלי. באוטובוס פתאום הנופים עוברים מהמדבר להר, והמוכר הצליח הופך לירוק מתרפק ונוסטלגי שמרגיש מוכר וזר בו זמנית, אלביתי נעים ונוח ומעורר געגוע. בתיק ארזתי שני סנדוויצ'ים, עם לביבת קישואים וטחינה ועגבניה בנייר פרגמנט דקיק שימעך אחר כך בכל החפצים שלי. אני כמו נוודית בעיר הזאת שכבר אין בה מקום להניח את הראש, והסתיו כאן אמיתי ומורגש ורוח קטנה מזכירה לי מי הייתי כאן פעם. והייתי רוצה לחזור ולעשות את כל זה שוב עם אחד שאני אוהבת, ולהראות לו את המקום האהוב עלי לשבת ולשמוע מוזיקה.
כשגרתי פה לא שתיתי קפה ולא אכלתי ארוחות צהריים וערב ועכשיו אני עגלגלה יותר, נפוחה מסוכר וחלב סויה מוקצף, משמינה מעונג. ואולי איבדתי עיר ומצאתי את עצמי ואולי זה פשוט לא משנה יותר: הגעתי לכאן וקריר ויש לי אוכל ואהבה ואם אתמיד, גם אצפה בשקיעה כאן. שהיא הכי יפה מעל הגגות וכשהיה לי חלון בתקרה הייתי מסתכלת בעננים זזים שעות. והיום אני הענן ואני שמחה יותר משהייתי כל זמן שגרתי פה. משנה מקום משנה מזל.
עיר כל כך קטנה, וכלום לא השתנה.
(ושכחתי לכתוב שאת הלחם אפיתי בעצמי)
