אה כן, וכמעט שכחתי את הרגליי. לא כתבתי ולא קראתי מעבר לנצרך, לא שתיתי ולא עישנתי לבדי. אני עדיין מעט מוטרדת שמשהו רודף אחרי, אבל הפסקתי להסתכל אחורה וסיגלתי לעצמי סימני פיסוק מדויקים ומילות קישור מגוונות וציונים גבוהים. בהכל. חשבון הבנק מתמלא ומתרוקן, והמקרר מתרוקן ומתמלא, ומלאכים - עולים ויורדים בו.
ושוב פה? לא. גם לא בכאילו. אפילו כשחותכת בצל ומוסיפה קארי והל וקינמון אני לא חושבת על זה בכלל. רק על עמוס עוז, ולפעמים על המקום ועל המולדת. ותמיד על זה שטוב שלי. בבקרים מכינה קפה ואז שותה מי לימון כדי להעביר את הריח המבחיל, המרקיב, של משחת שיניים וקפאין. ולפעמים אני שוכחת לאכול אבל אני תמיד: עומדת בזמנים, לא נכנסת למינוס, הלוך ושוב מהמדבר אל המדבר השני. והרחובות ריקים אך עמוסים והשמש חמה ולחה. אבל יש במה להיאחז ואפילו אין סחף יותר.
ואני פה רק כי כבר שנה לא כתבתי, והעקצוץ ביד הולך וגובר. וקראתי ספר יפה על מוות ועל התמודדות ונזכרתי שבעצם, זה לא כל כך קשה. בסך הכל לפקוח את העיניים ולשים דאודורנט ולבחור בגדים. אני משקיעה יותר ויותר זמן בבחירת הבגדים בכל בוקר, לא לבשתי טי-שירט כבר שנה לפחות. אני מכפתרת ורוכסת ונועלת וגבוהה גבוהה וכולם יודעים. וגם אני.
ובעצם הכל מצוין וגם את זה צריך, לפעמים, להגיד.
