העניין העיקרי הוא שאני לא יודעת מה אני רוצה. וזה הסיפור שאני צריכה לספר: שפעם הכל היה פתוח, ועכשיו זה יותר מדי. הדירה פתאום מרגישה כמו בית, את הבירוקרטיה אני כבר מכירה. ואין יותר לאן לברוח, אני מקובעת למקום בעוגן ששוקל כפול ממני - ולא שאני כל כך קלילה. קניתי בחנות העודפים, בלי להתבלבל, חולצה מכופתרת ומפוספסת בתשעה שקלים, וככה אני מרגישה. מפוספסת ומפספסת ומצוינת במה שצריך ומאבדת את כל השאר.
קראתי חמישה ספרים החודש. פחות ממה שהייתי רגילה, אבל יותר מההרגל האחרון שלי. המילים צפות בי רק כשאחרים מתחילים, זו לא אני האשמה. אני חולמת בלילה על דברים שחומקים ממני ביום, ושותה שתי כוסות של קפה אוכלת סלט במזנון הדביק שבקמפוס ולא יודעת מה יהיה הלאה. נראה שכולם יודעים בשבילי, אבל אני פוטנציאל ממומש מדי עד שאין לו עוד לאן ללכת.
בשנת האחרונה למדתי ולימדתי, תייקתי וסרקתי וחקרתי וכתבתי וקראתי המון, ואת הכל אהבתי. ומהכל התעייפתי ואחר הצהריים הקפה השני כבר לא עושה לי כלום ואני נרדפת בפה פעור על הספה מול המהדורה המרכזית. ויכולתי יותר ואני לא רוצה לעשות יותר.
זה לא סיפור בכלל, זה לא שווה את הדיו הוירטואלי הזה. אבל זה מה שכתבתי במקום להשוות קריאה רחוקה בשני סיפורים ישראליים. בסוף הכל יסתדר.
