כמעט שוב פטרתי את עצמי מחובתי המקצועית והתפתתי לשים פה אחד של אהרן שבתאי, על העגבניות שנכנסו אחת-אחת אל תוך הפה אחרי שכולם מתו. אבל מוסר ומשלח יד נזפו בי כמו בילד סורר, ולכן אני כאן. וכמה השתנה?
אני עוזבת דירה שהפכתי לבית. את התמונות שאני אוהבת קיפלתי בעדינות אל תוך הספרים, את אלו שתסכלו אותי קרעתי באכזריות, מותירה חלקיקי סיד וגבס מחוברות אליהם, יוצרת שקעים קטנים אך בולטים לעין של זכרונות. לא הקאתי פה, לא הבאתי גברים זרים, לא השארתי ערימות של זבל ורימות. מה כן? התאהבתי ובכיתי, נשארתי ערה בלילות כדי לכתוב וקמתי בחמש בבוקר כדי לרוץ. בישלתי ארבעה קילו של פתיתים וכמות זהה של נודלס, ואפיתי לחמים בכל פעם שמשהו השתבש. מתחת לספה אולי עוד יש גרגירי סולת סוררים, שגילגלתי בכמויות אובססיביות מול הטלוויזיה המרצדת, זאת שתמיד רועשת מדי או שקטה מדי. הכרתי שכנה אחת שתמיד שוכחת מי אני, ואני שוכחת לשלם לה ועד בית ולא ננזפת כשהדלת נטרקת בחוזקה. שתיתי שתי כוסות קפה בכל יום והתקלחתי בזרם החלוש וההססן הזה. בריח קוקוס תמיד, הכל. חוץ מהרצפה. שכבתי עם שני גברים ואחד הזזתי הצידה ואת השני משכתי למרכז, הוא נע במעגלים ואני כמו כוכב לכת מסביבו, נתונה בסיבוב הגדול של שנינו ובסיבוב קטן שהוא רק שלי. וכל אלו מצטמצמים לתשעה ארגזים: שניים לבגדים, שניים לספרים, שניים לכלי מטבח, אחד לניקיון והאחרון לכל האהבות. אני עוזבת דירה ומתחילה חדשה, ובאמצע אשב על קצה הר באיטליה לשבוע, שוב מתעלמת מחובות הולכים ומצטברים, מבירוקרטיות שלקחתי על עצמי.
בבקרים כשאני רצה אין אף אחד בחוץ. הסיבוב מוביל אותי הישר אל פניה של השמש. ואני עוצמת עיניים בסנוורין ורצה בקו ישר ואחיד עד שאין יותר אוויר. אולי משהו יתבהר לי לכדי תמונה מתוך החסר. והכל ימשיך להיות בדיוק כמו שהיה?
