כשאנחנו שוכבים יש לו ניצוץ של טירוף בעיניים, ואני מפחדת. אני עוצמת את העפעפיים חזק, כאילו אם לא אראה כלום הוא יפסיק להיות משוגע. ככה הוא מגדיר את זה, "אני משוגע עליך", ובראש שלי השיגעון הוא רע וכואב כולל צרחות חרישיות מהסרעפת השותקת. אבל הוא אומר משוגע כמו "לא יכול בלעדייך" למרות שהוא יכול. הוא לא שקרן, הוא פשוט לא מדויק. ואני כן: אתה אוהב אותי אבל מפחיד אותי לשכב איתך. ואני אוהבת אותך. אני גוררת בשלוש לפנות בוקר שמיכה וכרית ושעון מעורר ונשכבת על הספה השקועה בסלון, מוכת אור ירח וייסורים. אני ישנה בלי חלומות עד שבע ועשרה, וכשהוא קם להתארגן אני חוזרת למיטה שלנו וישנה עוד ארבע שעות. בלעדיו. השינה הכי טובה. ואני מפספסת את הלימודים ונכשלת במבחנים ונוסעת לאיקאה אחר הצהריים לשתות קפה שרוף ועוגת גבינה טבעונית. לא עושה שום דבר חשוב ובאמת לא מספיק חיה כדי שיהיה לי אכפת.
(רק צריכה להתקלח ולחפוף את השיער ולבכות טיפה לפני השיעור הבא)