הדירה שלי מריחה מסיגריות ישנות ואינסטנט נודלס ברוטב סויה מהיר. אני נכנסת אליה לפעמים אחרי ארבעה ימי היעדרות, והרצפה קרה וחלקה והצמחים קמלים אך שורדים. כמוני. קצות האצבעות שלי קפואות מתחילת החורף, בנקודה הספציפית בה אני מדפדפת בין סיכומים וגוללת בלי מטרה. מבחן אחד מאחוריי ועוד הרבה עבודה לפניי. אבל אני לא מרימה את עצמי מהשמיכה לפני 11 ולא מצליחה להתמתח בכפור שחודר את הסדקים של הקיר המתפורר, שמבעדו השכנה שוב צועקת על בעלה שמת מזמן. אני לא צריכה שיחממו אותי ולאחרונה נחרדת מהאפשרות לאבד את המקום הזה שלי לנצח. לחלוק את החיים? אני לא יודעת. יותר מדי טוב עם עצמי.
קניתי תה קמומיל ואני מרתיחה את הפרחים הקטנים המיובשים בקומקום שקניתי בחמישים שקלים באיזו רשת גדולה. הספל שייך לסבתא ואני חולטת את השקיק ואוחזת אותו בשתי ידיים ולא משאירה לעצמי זמן להרהר. הכל מסודר ומוכן, אבל אני לא כל כך יודעת בשביל מה.
אתמול השמש שקעה בשקיעה המדברית הכי יפה. מרגע שהשמיים נטו מערב-דרום והעננים הבריקו ועד שנותר רק פס אדום לוהט בקצה של הערב הסתכלתי עליה. ולא הורדתי מבט לרגע כדי לא לבכות. (ואם אתה לא אוהב יותר פשוט תגיד).
