יש לך נמשים, הוא שאל. עניתי שאלו רק הנקבוביות שלי, גדולות ופעורות במים הרותחים של המקלחת המשותפת. הוא תמיד מתחת לזרם ואני מתכווצת בפינה ומסתבנת. בפעם הראשונה הוא צחק ואמר שאני מריחה כמו גבר, עם הסבון-שמפו-מרכך הזה שלו, ואני נשפתי עליו בועת סבון שיצרתי בין שתי אצבעות. אחר כך אני חופפת את השיער באותה מרקחת מצ'ואיסטית משונה ומסרקת באצבעות את הסבך העיקש שתמיד נוצר בו. בבוקר הוא יתייבש על הכרית האפורה ויתנפח ואני אצטרך ללכוד אותו שוב בגומיה שתסבך אותו מחדש. וזה המעגל הקבוע: חופפת ומסרקת ומייבשת ואוספת וחופפת ומסרקת ומייבשת ואוספת וחופפת.
עכשיו יש לי יומיים בבית. לקפל את כל הבגדים ולעשות שוב כביסה ולאחסן את הכלים מהמייבש. יש לי ירקות שמספיקים למאה איש ואני קוצבת את הקפה לכוס אחת ביום. השאר תה מהנענע שבמדף העליון, כשאני מתמתחת על קצות האצבעות כדי לתלוש שני עלים בשרניים. אני מטביעה במים רותחים עם לואיזה מיובשת וכפית סוכר. ואני רק רוצה לישון שבוע אחד לבדי.
(בלילה היא יותר טובה)
