בשעה שש השמש מדגדגת לי את האף ואני חייבת להתהפך לצד השני של המיטה. כל בוקר ככה, במעין ריקוד עצל וישנוני, מתהפכת מצד אחד לאחר. אחר כך כבר מתחילות הצעקות מהחלון, ומשאיות הזבל והאוטובוסים והכלבים. בחרתי לי בית חדש ואני לא מוגנת בתוכו ואין בו מספיק אור או אוויר, אבל הוא שלי. כשאני קמה אני מוצאת מגבון שהתייבש ומנקה מהרצפה כתמי יין אדום ורוטב עגבניות גבשושי, אוספת בדרך שאריות אבק וגעגוע. זה הבית הראשון בו לא איבדתי אף אחד, ואני סופרת את הימים עד שזה יקרה. חמישה-עשר, ארבעה-עשר. בסוף משהו ייטרק בחוזקה וישאיר מחצית ממני בחוץ ואת השאר בפנים. מחדר המדרגות קולות מתרחקים ומתקרבים ואני עומדת בחשש מאחורי הדלת החורקת שלי. שאף אחד לא ייזכר בי, שישכחו שאני נמצאת כאן.
(הגוף שלי עדיין מסרב להיות מה שאני רוצה ממנו להיות. החיים שלי מתקמטים לאט לאט ואני לא יודעת לאן הלאה)
