לפני 6 שנים. 23 בפברואר 2018 בשעה 16:12
"את לא צריכה לתת לאף אחד לגעת בך ככה", אתה לוחש לי אל תוך הכתף אחרי שנגעת בי ככה. ואני בוכה אל השקע שבין הצוואר לראש שלך ומרטיבה לך את החולצה הכתומה. כתום זה הצבע האהוב עלי, כמו שמש בשקיעה, או תפוז. או השיער שלה. הדמעות שלי מטפטפות על הסנטר שלי ואני מנגבת אותן בשרוול מלא נזלת כדי לא להשאיר סימן שהייתי שם; אבל אני כן פה כרגע. אני נוכחת ברכב שלך ובמושב האחורי יש שני כיסאות תינוקות לילדים וספר לאישה ובמושב הקדמי יש אותי. אני לא חלק מההרמוניה של המשפחה הקטנה שבאתי להרוס. הגעתי כמו סערה ואני עוזבת בטיפטופים, אחד אחרי השני, עד שכל מה שיישאר ממני זה ריח קלוש של מרכך כביסה וזוג עגילים שהבאת לי וחרציות.
