תשאירי לי מקום לחבק אותך

אני שונאת שקיעות. יחד עם השמש גם הלב שלי שוקע ונעלם מתחת לשכבה עבה של חושך ועננים. ושמיים. הוורוד שלמעלה מתנגש עם הכתמים שבפנים והנפש שלי מתחילה לרעוד ולא מפסיקה עד השעה שלוש בלילה, כשאני נרדמת בתוך המיטה שלי שגדולה מדי בשבילי. במיוחד כשאתה לא.

בבוקר אני קמה ושוטפת את הפנים בסבון הכתום שלי (אני אוהבת אותו כי יש לו ריח של תפוזים וגשם. ובוץ שמתייבש על המגפיים ונשאר שם עד לחורף הבא). וכשאני מתלבשת כמעט אי אפשר לראות שבכיתי רוב הלילה, וכשלא- חלמתי אותך.

הלוואי שהייתי עפיפון שתמיד נוחת בסוף. 

(אהבה שיודעת להיכנס דרך סדק, כשהדלת סגורה)