לפני 6 שנים. 11 ביוני 2018 בשעה 21:23
הריח שלה הוא מין ריח של בושם של אישה זקנה. וכרוב מבושל. כאילו היא התיזה ממנו שלוש פעמים לפני שנקשתי בדלת העץ הסינתטי ומיד התיישבה בחזרה במקום כמו מלאך. מלאך המוות, אולי. היא סוקרת אותי בעיניים שלה (הן חומות ומשעממות ולא ירוקות ועמוקות ויוקדות כמו בספרים) ומחייכת את החיוך הזה של בני מינה. גדול, מזוייף, אמפתי. אני מחכה שהיא תדבר וחושבת על הגוף שלה, מתחת לכל הבגדים. מעניין אם גם שם היא מריחה ככה, עם בתי השחי המיוזעים והחזה שמתנדנד כשהיא מצפה את כולה בקרם-שלא-מריח-כמו-כרוב-מבושל, שקנתה בעוד 400₪ של שתיקת הדמעות שלי.
(כל הזמן את בין לבין)
