לפני 6 שנים. 2 ביולי 2018 בשעה 22:44
"היא גייסה נחישות כמעט מפחידה לא לעשות כלום, לא לחיות באמת בשביל שום דבר" (חוליו קורטאסר, מכתבים מאמא- מתוך שמיים אחרים)
--
אני לומדת לשחרר. אני קמה כל בוקר (צהריים?) ומסדרת את המיטה שלי ושוטפת פנים ושותה קפה מהמקיניטה באמצע סבך הירוק שצמח על מרפסת העץ. אני נושמת ונושמת ונושמת וכשאני מפסיקה אני אומרת לעצמי בקול רם וברור "לשאוף. לנשוף" כמו מורה מנוסה ורגועה ליוגה.
אתמול לבשתי שרשרת ועגילים עם הפיג'מה שלי וזה הכי קרוב לself care שאני מסוגלת להוציא מעצמי. אבל זה כמעט מספיק כדי להזכיר לי שלמרות שאתה לא, אני עדיין כן. כשאבקר אותך אני אלבש את השמלה שלי, האחרונה שראית, ואלטף אותך בעדינות אין סופית עד שתירגע. עד שאני ארגע.
תנוח. זה מגיע לך.