אתמול כמעט החזרתי נשמתי לבורא ( אולי אעלה גם את זה...עם מסר חשוב),
אך, גם הוא לא רצה לקבל אותי.
וגם היום החל בצורה לא מרנינה,
הבנתי שלעבוד לא יהיה לי ראש,
והחלטתי לעשות מעשה טוב, אומרים שזה משפר התחושות.
אין לי למי,
אז מצאתי.
לאחרונה, לקראת תחילת השנה, והחגים הממשמשים ובאים,
ישנן משפחות שידן אינה משגת,
פניתי לחברה העוסקת ברווחה בעירייה,
שאלתיה בדיסקרטיות, מי המשפחות שלדעתה הכי נזקקות.
קיבלתי שמות.
בחרתי 2 משפחות, הלכתי לעשות עבורן קניות,
רכשתי להם מצרכים לחג וקצת ציוד לבי"ס - יין, דבש, שמן, אורז, קמח, קצת ממתקים לילדים, מחברות, עפרונות, מחקים ועוד,
הגעתי לבתיהם, וללא אומר הנחתי המצרכים מחוץ לדלתם, ועזבתי.
אני שמח שיכול לעשות זאת, והלוואי ותמיד אהיה בצד הנותן...,
זה קצת הרחיב את ליבי,
אבל, אח"כ, נזכרתי בכאבי,
היותי בודד, גלמוד, ערירי,
מבחינתי.
כה הייתי רוצה שמישהו יבחין בי, ישים לב למצוקתי,
לא תמיד המצוקה החומרית קשה יותר מהנפשית...