זה יתכן ? זה אפשרי ?

כבן בכור לניצולי שואה,

השואה לא היתה צריכה יום מיוחד,

היא נכחה בביתי יום-יום, שעה שעה.

אבי, איבד את הוריו בגיל צערי,

כך שהוא לא ממש חווה יחס חם מהורים,

ולאחר הזוועות שעבר,

היה קשה לו לשמש כאב חם ותומך.

מגיל צעיר ברגישות שלי,

דאגתי לא להקשות עליו,

לא לבקש,

לא להציק,

חשתי שהוא לא יוכל להעניק לי מה שאני צריך.

אני יודע שהם רצו להעניק לי את המיטב והמירב,

הם פשוט לא ידעו איך...

סביר להניח שחלק ממה שקיבלתי,

או לא קיבלתי והייתי אמור לקבל,

הביאני למי שאני היום,

לטוב ולרע.

כמה שניסיתי לרצות את הוריי, לנסות לפייסם,

להביא ציונים טובים,

ללמוד תארים,

להיות מחונך,

חשתי שזה אף פעם לא מספיק עבורם...,

לא היה לי סיכוי להשביע את רצונם,

זה היה מאבק שנדון לכישלון,

וזה תיסכל אז, וגם היום.

זה נתן לי להבין שגם אני לבדי בעולם,

מעולם לא ביקשתי מהם עזרה או סיוע,

מגיל 12 עבדתי, והייתי אדון לעצמי,

למרות שאף פעם לא היה חסר כסף בביתנו,

פשוט הבנתי שאני חייב לדאוג לעצמי, לבדי. 

כן,

אין לי ספק שיש לזה חלק גם לעובדה שאני מלא כמיהה לקבל הערכה,

וגם לעובדה שאני מוצא עצמי כנשלט...

אז כן, גם הדור השני והשלישי,

הם עדיין נפגעי השואה הארורה...