ללא שם.

אז בזמן שאתם הייתם הכי סוטים היום, אני עבדתי.

עזבו את זה שפיספסתי את הסטיות שלכם....עבדתי עם בחור חדש. 

נחשו איך קוראים לו? רמז בכותרת...נכון, קוסאי. 

ואיך אני פניתי אליו כל הערב? הרמז באותו מקום...נכון, עודאי. 

🤦‍♀️

ואף אחד מהם לא היה מספק. ולא באמת חיבוק.

לאט. ליטופים. כל הגוף. מגע עדין. עיניים מכוסות. להרגיש את המגע בלי הפרעות. לאט. ועוד. ועוד. ככה בא לי. עכשיו. להתענג. 

אנשים שמבקרים אחרים על כל מיני דברים...ועושים בול, אבל בול את אותם הדברים. 

הם יגידו כמה זה לא בסדר ושניה אחרי זה יעשו את זה. 

כאילו, ברצינות? אתם מתעצבנים על אחרים, אבל לכם מותר? 

זה לא בסדר רק כשאחרים עושים את זה ולכם מותר? 

אני לא בטוחה אם הם מבינים את זה באמת. מה זה, חוסר מודעות? טמטום? חוסר אכפתיות מוחלטת? 

זה הפך כבר לתופעה. זה בכל מקום. כל אחד. 

הם יכתבו פוסטים מפוארים בכל מקום על כמה ולמה זה לא בסדר ודקה אחרי זה יעשו את זה בשיחה איתך. 

הם יגידו לך כמה הם לא כאלה ושניה אחרי זה הם הופכים לכאלה.

הם יעשו לך לייקים על פוסטים כאלה בלי להבין, כנראה, שמדובר עליהם. חוסר מודעות מוחלטת. מי? אני? מה פתאום!

ולא, זה לא באמת מצחיק אותי. זה עושה לי בחילה. אמיתית כזאת. איכס. 

שגמרתי כרגע מהודעה רגילה לחלוטין ולא מינית בכלל? 

בעצם, אני בטוחה שאני חייזר. 

אין לי הסבר אחר לחוסר יכולת שלי להבין ולהתאים את עצמי להתנהגות והתנהלות של אנשים. 

של כל האנשים.

נראה שכולם סבבה עם כל זה.

אז זה לא הם. זאת אני. 

כן, אני בוודאות חייזר. 

כולם לא אוהבים ימי ראשון. 

אני לא אוהבת שישי. שישי ערב במיוחד. 

כזאת אני, שונה ומיוחדת. 

מי אמר שאני לא? 

טוב, אני לא.

אבל מספיק קרוב לשם, כדי שתהיה לי יותר מדי יפו בחיים. ולא מהצד הטוב שלה.

אז אל תתלהבו 😁

מסתבר שהיום יום האוננות הבינלאומי. בחרתי תאריך מצויין להיוולד.

מישהי כתבה לי שאני צריכה ללמוד מזה לסמוך יותר על עצמי ולהיות יותר עם עצמי. כבר למדתי את זה, לא בטוחה אם לשמחתי או לצערי.

למדתי דבר נוסף. שום דבר לא נעלם. הרצונות, התשוקות, הרגשות. אולי זה נדחק בתודעה כמנגנון  הגנה, אבל זה שם, באיזו תיבה קטנה במוח. עד הרגע שמשהו מוציא את זה חזרה.

עד שהוא קופץ לקפה בבוקר, לדוגמא, אחרי ששנתיים לא נפגשתם. חצי שעה של קפה ופטפוטים. לא מעבר. והנה, התיבה פתוחה ואת חוזרת אחורה. בצורה אחרת, אבל חוזרת. בודקת עם עצמך איך זה עכשיו. הרי למדת משהו בזמן הזה שעבר. 

אז מתוך מה למדת את חושבת לך...תודה לך. אחלה מתנת יום הולדת. 

להתאפק זה קשה. להתאפק להשתין או לגמור זה קשה. אבל אפשרי. 

להתאפק ולא לכתוב או לענות על משהו שידוע לך כשקר כשאת בטוחה שזה לא יגרום לכלום, חוץ מבזבוז זמן ואנרגיה...זה קשה פי אלף. עד בלתי אפשרי לפעמים.

אני לומדת להתאפק, כן. זה קשה.