ללא שם.

למה, לעזעזעל, אתם לא יודעים לזיין כמוהו? אף אחד מכם??? 

כמה מתוך הגברים שהזדניית איתם, היו באמת הגברים שהזדניית איתם? לא עם הגוף שלו. איתו, עם הבן אדם? 

כמה מתוך הנשים שהזדיינת איתם, היו באמת הנשים שהזדניית איתם? לא עם הגוף שלה. איתה, עם הבן אדם? 

כמה מתוך האנשים שהזדיינת איתם, היו איתך? לא בתוך הכוס שלך, לא על הזין שלך. איתך. תוך כדי. 

זין. וכוס. ובן אדם. כמה? 

זה הכי אמיתי שהיה לי בחיים. כל כך רציתי משהו אמיתי בחיים שלי. אז למה אני בוכה כל כך חזק? ורועדת? כי רציתי, אבל לא באמת האמנתי ולא הייתי מוכנה לזה? כי אין לו רחמים? כי אמיתי, אז עד הסוף? כי האמיתי הזה גדול עליי? כי זה זמני? כי זהו? שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה? כי האמיתי הזה לא האמיתי שרציתי? כי זה יותר מדי? כי אין באמת תשובות לכל זה? כי אין לזה סיכוי? כי מה הטעם? כי אני רוצה למות מהבושה? כי הוא ניצח? כי הוא יכול עליי? מי יכול עליי בכלל? והוא כן? נתתי לו? למה? לא נתתי לו, הוא פשוט הצליח? יש לזה תשובות בכלל? יש משהו, חוץ מהתרסקות? 

לא תמיד מומלץ. במיוחד אם זאת פעם ראשונה שאת מאבדת את זה לגמרי. משפילה את עצמך ברמה כזאת שאין דרך חזרה. לא חושבת שמוות כל כך קסם לי אי פעם. בצורה כזאת. וודאית. 

וכל מילה נוספת מיותרת. 

לכתוב, "להוציא", לשחרר. זה לא עוזר. כי יש דברים שאי אפשר לשנות לא משנה כמה תכתבי, תדברי, תשחררי. 

למה אני עושה את זה בכל זאת? כי אין משהו אחר לעשות. כי אני צריכה לעשות משהו, להתרכז במשהו ואני לא מצליחה. אז אני מנסה את זה. מנסה כל מיני דברים. כלום לא עובד. אני מנסה בכל זאת. כי זה או זה או לשקוע בדיכאון או להתאבד.

להתאבד זאת אופציה הכי קוסמת לי. אבל בשאריות המוח שנשארו לי, אני מצליחה להבין שאסור. כי בת יחידה. כי גם הבת שלי יחידה. חרא, כן. אפילו להתאבד אי אפשר בשקט. חבל. 

אז אני פשוט אמשיך לי להתקיים כגופה מתהלכת. כי כמה אפשר? כי לפעמים העולם שלך מתהפך וקורס בצורה אחרת. בלתי ניתנת לתיקון. 

ואת כבר לא רוצה לצאת מזה, להשתחרר, לשחרר, להחלים וכו'. את רוצה לקבל את מה שאת לא יכולה לקבל. את כל כך רוצה את זה. כמו שלא רצית שום דבר בעולם הזה אף פעם. 

הרצון הזה ביחד עם כל ההבנות הופך אותך למטומטמת, פתטית, שבר כלי. את לא זוכרת מה היה לפני, איך זה היה. הכל היה כל כך חסר משמעות. 

כותבת והולכת לאיבוד. מה רציתי בכלל לכתוב? 

ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר? שאין לי מושג איך להמשיך לחיות? או למה בכלל להמשיך? 

לא. זה לא מה שרציתי לכתוב. אבל אני כל כך פחדנית ומטומטמת שזה מה שיצא. שיהיה. אולי אחר כך אנסה עוד פעם. בינתיים אני צריכה עוד קצת לבכות. זה הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות כמו שצריך. 

זה לא משנה מה תכתבו, מה תגידו. לא משנה איך תעשו את זה ובאיזה מילים תשתמשו. בסופו של דבר הכל שקרים. אתם משקרים לעצמכם, משקרים לאחרים, משקרים למי שאתם טוענים שאתם אוהבים. 

אתם לא מודעים לזה בחלק מהזמן. עדיין לא החלטתי אם זה עצוב או מצחיק. נוטה יותר לעצוב. 

אתם תכתבו עליה פוסט מפוצץ באהבה ומילים יפות ולמחרת היא זבל. כי נפרדתם. זאת לא אהבה. 

אתם תכתבו כמה היא חכמה ומיוחדת ובמקום אחר תכתבו כמה הן לא מבינות וחבל על המאמץ. אתם לא מבינים ש"היא" חלק מ"הן". גם לא תבינו. 

אתם תגידו כמה התגעגעתם, כמה אתם שמחים שסוף סוף יוצא לכם לבלות ביחד במקום שכל כך רציתם. כשתגיעו לשם, אתם תתעסקו בכל דבר, חוץ מבה...שכל כך התגעגעתם אליה וחיכיתם לזה.

אתם תהיו בחדר עם מלא אנשים, כולם מזדיינים, מוצצים, משפריצים. כל אחד כביכול מענג את האישה שלו. אישה אמיתית, שמתענגת ומתמסרת אליכם בצורה אמיתית. ואז תיכנס היא..."שתולה". כביכול פצצה מהלכת. מרחוק הכל אצלה מושלם. מקרוב רואים את הריסים המודבקים, השיער הגולש כביכול, השתול, הציצים מסיליקון ותחת...כן, גם הוא סיליקון. אבל אתם לא רואים את זה. אתם רואים פצצה שעושה הצגה. מוצצת לזה, קופצת על ההוא, גונחת כביכול מתענוג. אתם מבינים או לא מבינים שזאת הצגה. זה לא משנה באמת. כי העיניים שלכם מבריקות, המוח נסתם. אתם מפסיקים מה שעשיתם באותו רגע. אתם עוזבים את הנשים שלכם, האמיתיות, שמתענגות לכם בין הידיים, רגע לפני הגמירה ומסתכלים מהופנטים על המופע המזוייף. שם, באותו הרגע, אתם האמיתיים. אתם לא יכולים להתנגד לזה. המזוייף מנצח אצלכם תמיד. אצל כולכם. 

אתם אוהבים להגיד כמה עדיף טבעי. אוח, כמה אתם אוהבים להגיד את זה. ניחשתם נכון. גם זה שקר. אתם תמיד תבחרו במזוייף, תמיד. בציצי מזוייף, במילים מזוייפות, בגניחה מזוייפת. 

אתם חושבים שהן מטומטמות. שאפשר להגיד מילים יפות והן יקנו את זה. צודקים, הן יקנו. אבל לא כי הן מאמינות. פשוט כי אין הם אחרים. אז הן אוכלות את זה. עושות את עצמן מאמינות. נותנות להם להבין שהם חכמים וזה עבד. 

ואתן עושות את זה גם. בצורה אחרת אמנם, אבל התוצאה אותה תוצאה. 

כולם משקרים לכולם. כולם עושים את עצמם מאמינים. מעטים מבינים ומודעים לזה. 

כן, זה כבד. כן, אני מכלילה. אני מודעת לזה. לא, אני לא ממורמרת. אני מודעת ולא משקרת לעצמי. כן, קשה לחיות ככה. זה מה יש. 

אני יודעת למצוץ זין. אני אוהבת למצוץ זין. אני יודעת ואוהבת לטפל בזין. אני עושה את זה טוב. ממש טוב. ממש ממש טוב. הם מתמכרים. 

"אני שולט לך במוח ואת שולטת לי בזין". "זה מחרמן עוד יותר לראות אותך עושה את זה באהבה". "את המציצה הכי טובה שהייתה לי בחיים". "אני לא רוצה לגמור כדי שהתענוג ימשך". "אני נזכר בזין שלי בתוך הפה שלך ולא יכול להמשיך לעבוד". "מתי אני ארגיש את השפתיים שלך על הזין שלי עוד פעם?".

הגניחות...הגניחות אומרות לי את זה יותר מכל המשפטים ביחד. 

אני באמת אוהבת את זה. התענוג הזה שלהם מחרמן אותי. 

אבל אני עושה את זה יותר מדי טוב. כי הם שוכחים אותי. כל מה שנשאר מהגוף שלי זה פה וידיים.

יש את הלפני המציצה ואחריה. 

לפני המציצה מפנקים אותי. אחרי המציצה אני הופכת למכונת מציצות. 

כן, הכוס שלי יפה. והם מתים עליו. לפני המציצה. ואני כוסית. לפני המציצה. 

אחריה אני פה וידיים. 

אני צריכה להפסיק לעשות את זה כל כך טוב. או להפסיק בכלל. פשוט להיות כוסית שדורשת פינוקים. לכו תקנו לכם מכונת מציצות. אני כוסית שדורשת פינוקים.  

אז ככה זה מרגיש...

איך מעלימים את זה? איך מצליחים להתנתק ולהתרכז במשהו? איך עושים את זה? 

איך מחברים את המוח חזרה לשלם? איך משתיקים אותו? עם לב זה יותר קל...או שלא. לא יודעת כבר...הסתבכתי. 

איך בורחים ממחשבות? מגוש באמצע החזה? מהבנות שהמוח שלך מגיש לך על הצלחת? 

איך מפסיקים לחשוב? ולהרגיש? 

כל העבודה העצמית של שנתיים הלכה לפח. 

מה עכשיו? הכל מהתחלה? כמה אפשר? 

למה זה תמיד ככה? למה זה אף פעם לא הפוך? למה תמיד זאת אני? ולמה אני בוכה, לעזעזל???

ולמה אני לא מצליחה אף פעם להגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד לאף אחד? לאף בן אדם? כי אני חושבת יותר מדי? כי אני מבינה שזה דבילי? כי כבר דיברתי עם עצמי, התווכחתי עם עצמי, עניתי לעצמי? כי יש לי את כל התשובות? כי אני בהכחשה? 

למה גם פה, במקום האנונימי הזה, אני לא מצליחה? כי זה לא באמת אנונימי? כי אני כל כך מתביישת בכל המחשבות והרגשות שלי שהבושה עולה על הצורך להוציא את זה החוצה? 

למה הכל כל כך מסובך? אני כבר לא יודעת מה מציק לי יותר...הרגשות או המחשבות. 

מה הבושה? למה זה בושה? למה אני מתביישת בזה בכלל? 

יש לי את כל התשובות. הן לא מספקות אותי. לא מרגיעות אותי. לא עוזרות לי. הכל כל כך לא נכון. אין לי שמץ מה לעשות עם זה. 

אני מתחרפנת. 

אני שונאת להתחרפן. אני בן אדם הגיוני. ואני לא מצליחה להשתלט על עצמי. אני שונאת את זה. שונאת. 

אני רוצה לשלוט ברגשות שלי. אני לא רוצה להרגיש בכלל. 

אני רוצה להפסיק לעשות את השטויות שאני עושה עכשיו. אני רוצה להפסיק להרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו. אני לא מצליחה. אני מתחרפנת עוד יותר בגלל שאני לא מצליחה. 

אני לא מדברת עם אנשים. לא משתפת. אני תמיד מתחרפנת לבד. מתמודדת לבד.

אני לא מצליחה עכשיו.  

אני מבינה הכל ועדיין לא מצליחה להשתלט על עצמי. שיעבור כבר. אני שונאת את זה. 

אולי זה יעזור. 

לא מאמינה, אבל אולי. כי אני תכף דופקת את הראש בקיר. שגם זה יכול לעזור. אולי. אולי לא. אני לא יודעת. אני מתחרפנת.