ללא שם.

חשבתי שהקטע הכי קשה עם ילדים גדולים בבית זה להזדיין איך שבא לך ומתי שבא לך. אז חשבתי. 

לא, זה לא. בדקתי. זה קשה, אבל לא הכי.

הכי קשה זה לבכות בשקט בכרית שלא ישמעו כשבא לך לבכות בקול ולצרוח ולדפוק ראש בקיר ולשבור דברים.

אז את מחפשת. איפה להתנחל. ככה, כמו שאת. עם עיניים נפוחות, מבולגנת. להשתכר ולעשן ולהירדם אולי לשם שינוי. כי שינה זאת גם מתנה. 

וחוק מרפי. כי חמישי וזה. וזה מובן וברור. 

הספסל למטה קורץ לי. אארח לו חברה כנראה. זה לא זה. אבל אם יתמזל מזלי ולא יהיו שם אנשים, אולי אוכל לבכות קצת לא בשקט. לפחות משהו. 

ממורמרת. מילה שאתם כל כך אוהבים. מדביקים אותה לכל מי שמעיזה להגיד את האמת. לכל מי שמרגישה חרא. לכל מי שרע לה באותו רגע. מילה כל כך קשה. ושלילית. כי אסור. כי צריך תמיד לחייך. כדי לספק אתכם. לרצות אתכם. זדיינו. תמותו. אני ממורמרת. רע לי. זדיינו. ולא במובן הטוב של המילה הזאת. זדיינו.  

הכלה. הבנה. תמיכה. רגישות. כמה שכולם אוהבים לדבר על זה. לכתוב על זה. לצעוק בכל פינה כמה הם ככה וככה וכו' וכו'. 

לדבר. לכתוב. לצעוק. ליישם...לא. לא קיים. אתם לא מבינים אפילו מה זה. איך עושים את זה. מילים יפות שאתם משתמשים בהם לצרכים שלכם. נקודה.

כמה שאתם פתטיים ועלובים. כמה שאנחנו משתפות פעולה עם זה. ואתם קונים את זה. חושבים שזה עובד. למה לא, בעצם? מה אכפת לכם? זה באמת עובד. חחחחחחחחחחח. אין גבול לחוצפה. למות מצחוק. 

אמממ...אין לי מה לכתוב. יש, אבל...אני כל כך מותשת נפשית שאין לי כוח. לתרגם מחשבות למילים. לחבר מילים למשפטים. אין לי כוח. אין לי חשק. זה לא באמת משנה משהו או עוזר במשהו. מצד שני, אני צריכה הסחת דעת. אין משהו שמסיח את דעתי, חוץ מזה. להקליד. לכתוב. סתם מלל, לא משנה מה. אז אני מקלידה. או כותבת. או גם וגם. מנסה להסיח את דעתי לפחות לכמה דקות. עוד מלל ועוד מלל. סתם. שיהיה. העיקר קיבלתי כמה דקות של שקט. מזוייף, כמובן. לפחות משהו. 

זאת השאלה.

מילה שחיפשתי. שמתארת הכי טוב. יותר טוב מחוסר אונים.

ייסורים.

כי לדעת ולא לדעת.

כי לנחש ולשער ולתהות.

כי הרבה שאלות בלי תשובות.

כי זה חדש ולא מוכר ולא ברור.

כי פחד.

כי לחץ.

כי אינסופי.

ייסורים.

...אני צריכה לצאת מהבית. אני צריכה שמישהו יבוא, יקח אותי, יוציא אותי מהבית. אני לא יודעת לאן. אני לא יודעת בשביל מה. אני צריכה משהו. 

מעכשיו זה כל מה שאעשה? אהיה סמרטוט? תלותית לגמרי? בלי כוחות להתנגד? פשוט אמשיך לדפוק ראש בקיר ולחכות? ולחכות עוד? ואז עוד פעם לדפוק ראש בקיר? ועוד פעם לחכות? 

אף פעם לא הייתי כזאת. אני לא יודעת איך עושים את זה. איך מתמודדים עם זה. איך שורדים את זה. אני לא יודעת אם אני רוצה את זה בכלל. לעשות. להתמודד. לשרוד. כי מה הטעם? 

ככה או ככה, זה כבר לא משנה. כי כל תוצאה תהיה נוראית. לפעמים פשוט אין. אין פתרון. אין תשובה. יש רק חוסר אונים וייאוש מוחלט. 

אני רק צריכה לקבל את זה. שככה זה יהיה מעכשיו תמיד. שאני כבר לא אני. שאני כבר לא יודעת מי אני. למה אני. גם לא רוצה לדעת כבר. לא רוצה כלום. 

פשוט ככה ולחכות למוות. ובינתיים לעשות שטויות. זה מה שנשאר. 

אלה שמקנאות. בכוסיות שכביכול מקבלות כל מה שהן רוצות. הן לא. הן יותר מתוסכלות מכן. 

אלה שמקנאים. וחוששים. ומפחדים. ומזיינים את השכל. ואומרים שנשים מזיינות את השכל. הן לא. אתם כן. 

יש מבין? תהנו.