כמוס

החלומות שלי תלויים להם מקומטים ומרוטים על החבל כביסה בחצר של הבניין המשותף כבר 4 שנים  בשמש הקופחת.בגשם המרקיב ושוב בשמש גשם שמש גשם שמש .

עכשיו קיץ . עכשיו הם יבשים וקשים   , מחכים ,מחכים , מחכים.  דוהים מיום לשנייה עוד ועוד 

האדום של התשוקה הפך לורוד חיוור ומכוער כמו צבע של  אודם  מרוח של זונה זקנה ומקומטת  

ושאני מסתכלת מהחלון אני  חושבת שצריך לרדת ולהוריד את החלומות האלו  מהחבל כבר. ואז אני חושבת על זה שכבר 3 שנים  אני חושבת על זה.

אבל מה עושים עם חלומות אם לא שמים אותם ככה בחוץ? 

הם כבר כל כך משומשים שאפילו אני כבר לא מזהה אותם.  ומי רוצה בכלל לדחוף את הדברים הבלויים הזה חזרה לתוכי 

הורוד העתיק של האהבה דהה כמעט ללבן כאילו הוא שוכח להאמין לעצמו שאי פעם הוא היה בכלל ורוד עתיק ואוהב ורוטט  ומתרגש ומיוחד  .חסר צבע חסר גוון. נצחי . 

הירוק החי והפרוע  כמו בג'ונגלים שהיה פעם, נראה כמו הצבע בקיר של המחלקת סרטן בבית חולים .

והצהוב שהיה פעם כמו שמש עכשיו בצבע של השתן של החולים במחלקת סרטן.

אז אני שוקעת.

המתקן של הכביסה חורק  עם הרוח במונוטוניות .

קחח..123 קחח 123 ..קחח 123...

אם אני עוצמת עיניים  מספיק חזק אני יכולה לדמיין שזו גניחה או אולי מיטה שחורקת במאמץ מהגופים שנעים עליה .

אני מתחילה להחדיר לתוכי אצבע עצלה ועוד אחת מזיינת את עצמי בקצב החריקות 

מדמיינת את האטבים החזקים שלוחצים ומעגנים את החלומות שלי חזק חזק לחבל .בגשם בשמש בגשם בשמש

הגניחות החריקות האלו הם המקצב . והאגן שלי זז מהר יותר ויותר  כשאני חושבת שזה בעצם אלוהים שמזיין לי את החלומות  .