My secret land

This is a weird feeling. I'm calm, rather happy, if I dare say it.

Ice cream is amazing, pasta is amazing, I'm in good enough shape not to ache after a couple of hours.

We're getting along really well.

I don't give a toss about money.

We'll see how tomorrow will go, it'll be more stressful, but I'm sure it'll be good.

I'm walking around in short sleeves

I wish I could stay here longer. I really don't want to go back.

כמובן שאני אשכח את הדרכון בבית ואשלם 200 שקל למשלוח, כי למה שלא הכל יהיה חרא 🤘

I'm off to see the world (and the wombats)

It's gonna be fun; music, alcohol and my siblings.

What can go wrong?

I believe that is what I need

To be small and wrapped.

I can do that, can't I?

I must.

I must.

I must.

Must I?

I'm just so fucking tired

So tired

I need to leave myself alone

I just hurt myself more

It's amazing how too many options can make you lose your mind.

You can't decide, you try to make everything work, you try to manipulate the situation to your needs.

And the overwhelming burden of it all makes you tired and anxious and heavy and you don’t want to get out of bed.

And now you feel so bed that even if you made a choice, took action, found the perfect solution, it would be sour. You'll end up snappy and miserable and fuck it up.

So too many options become crying yourself to sleep.

That's such a classic humiliation tactic, trying to make me feel shit about myself and ignite a need to prove myself to you.

First of all, you're blocked.

Second, it worked, I feel shit about myself, good job.

* if any lady wants to know who the asshole is I'm happy to share.

עוד יום עבודה.

עוד כאב גב.

אני לא בוכה.

זה הזמן הזה בגלי מצב הרוח שלי. הזמן הזה שבו לא הכל כואב 100% מהזמן.

זה לא אומר שאני שמחה או שאני לא רוצה למות, אני רק לא מפרקת סכיני גילוח ואוגרת כדורים כמו בתקופות השפל.

אני שונאת את תחושת הריק הממוצעת הזאת.

זה הזמן שקשרים שטרחתי לבנות מתפרקים כי אין כאב שידחוף אותי לחפש נחמה, רק לאות ועצלות שדוחות כל ניסיון להרעיף חיבה.

זה זמן שאני מרגישה מזויפת. לא הכל כל כך קשה, לא הכל כל כך כואב, אז מה אני מתלוננת? למה אני מוותרת?

ואני צריכה להזכיר לעצמי שכן כואב, כי גם בתקופות הגאות הכל קשה וכואב, רק שהסבל מאחורי זכוכית והוא צריך לצעוק יותר חזק כדי להגיע אלי.

לא מגיעה לי עזרה

אבל כן מגיעה 

לא מגיעה לי חמלה

אבל כן מגיעה

לא חייבים לי כלום

אבל יכולים לתת

המטפלת שלי תקפוץ מאושר אם היא תדע שאני בכלל מעזה לכתוב מילים כאלה. שאף אחד לא יגלה לה.

I'm conflicted, torn between escapades and somnolence, solitude and sociality.

I know what I want, though in order to achieve it I'll have to operate in two dimensions.

One part of me out in the world and the other slumbers.

The first part returns to rot on the couch and the other's down on it's knees, immured by ropes and words.

One part engorges on the finest and most garish delicacies It can find.

The other crazen hedonisticly at the vulgarest of banquets while another hides beneath the covers with a plush doll.

I can not keep the balance with one mind and one body.

I stretch and rip at the seems and left bald on all fronts.

And then they wonder why I'm scared and battered, why I shake and tremble, why my will is weak and my drive nonexistent.

I'm merely a small creature, squash me or embrace me or simply leave me be.

But don't you dare expect greatness of me. 

Don't you fucking dare.

זהו.

נגמרו לי הכוחות.