החיים הם כמו הימור, לא משנה על איזה כיוון הימרת תמיד יש סיכוי שתזכה או תפסיד...
אני כנראה מהמרת גרועה, אני תמיד מפסידה.
לקחתי הימור רציני איתו, ונכנסתי all in עם כל מה שהיה לי.
חוויתי דבר או שניים בחיי, התאהבתי עד כלות, ושנאתי בעוצמות.
אבל מה עושים שמגיעה אהבה של פעם בחיים?
איך מצליחים להמשיך גם כשיודעים שאין סיכוי שהיא תתממש?
זו לא האהבה שכואבת, זה המרחק ממושא האהבה שכואב, הגעגוע שלא מפסיק אפילו לא לרגע.
כשקורה משהו ואת רוצה לחלוק איתו, ואת כבר באה לשלוח הודעה, בידיעה שהוא יבין ויצחק או ינחם כמו שרק הוא יודע, ואז נזכרת שאתם כבר לא, ואת צריכה לשמור לעצמך...
אני יודעת שאני צריכה להתקדם, לשחרר, אבל איך עושים את זה כשזו אהבה כזו שלא מוצאים כל יום?
איפה קוברים את כל הרגשות האלה? את כל החלומות? את כל הפנטזיות?
איפה קוברים אהבה שכזו?
אני לא מרגישה ריקנות ואכזבה כמו בקשרים קודמים שהסתיימו.
אני לא כועסת עליו ולא מתוסכלת מהמצב.
אני פשוט אוהבת אותו כל כך, שבאמת טוב לי אם טוב לו.
תמיד אמרתי לעצמי שאין דבר כזה נפש תאומה, יש שני אנשים שנמצאים ביחד כדי למלא חוסר וכשהוא מתמלא אז ממשיכים הלאה למלא חוסר חדש.
ואז הוא הגיע, והכל היה כל כך מדיוק, כל כך נכון, כל כך עוצמתי ואמיתי, הנשמות שלנו התחברו עוד לפני שהבנו מה קורה, הלב שלי ידע הרבה לפני שזה נכנס לראש שהוא האחד בשבילי.
לקחתי הימור וחוויתי אהבה של פעם בחיים.
לא מצטערת לרגע!
רק אוהבת בטירוף.
מתגעגעת בכאב.
ומחכה שאולי הוא יחזור...
חוויתי רגש שלא הכרתי בכל חיי
ואני רק יכולה להגיד תודה על הכל כי זה לא מובן מאליו.
