יומן חלל

מתעוררת בשש בבוקר, קופצת מהמיטה, מתארגנת מהר, צריכה להוציא את הגורות לטיול לפני שהבית מתמלא פיפי...

פותחת את דלת חדר השינה ודורכת בתוך שלולית פיפי.

פותחת את דלת הבית והגורות רצות החוצה נובחות ושמחות... סעמק מה אתן שמחות על הבוקר? יש לי מלא פיפי לנקות!

מכינה נס גדול, מתלבשת חם, ולוקחת את הגורות לטיול בוקר ארוך בחורשה ליד הבית.

הן מתוקות, מקשיבות לקריאות שלי, אבל בעיקר משתוללות, רצות ונובחות על כל דבר שלא מוכר להן.

שבוע בייביסיטר התחיל...

עכשיו אחרי שלוש שעות של משחקים בחוץ, כשהן מפגינות נוכחות ונובחות על כל ילדי הגן, הן בבית, נרדמו שתיהן על הספה לידי...

הבית נראה כמו החצר שלי, מלא עלים ופסיעות של הגורות שהביאו איתן קצת בוץ מהמשחקים בחוץ.

(הן עלו על הספות רק אחרי ניגוב טוב של הרגליים)

כבר שכחתי מה זה לגדל גורים, ועכשיו יש לי שתיים שהולכות להיות ענקיות!

מזל שזה רק לזמן קצר אחרת הייתי משתגעת...

עכשיו שלושתינו ננוח עד שהן ירצו לצאת שוב, ואז נלך לטייל בחורשה, אולי אני אלמד אותן למצוא פטריות?

עוד מעלילות קופר והגורות בהמשך...

בוקר (פיפי) טוב 

💜

אני יודעת שהפוסט יפריע לכמה אנשים אבל... תתמודדו.

לרוב כשאני בצ'אט ולא מדברת בכללי אני יושבת וקוראת את מה שמדברים בכללי, לרוב זה משעמם, היום ישבתי הרבה בשקט, ושחקתי לעצמי משחק, נכנסתי לכל פרופיל שלא יצא לי לקרוא עד היום סתם לראות מי האנשים...

מסתבר שכמות הנשואים/ות בכלוב ממש גדול.

כמובן שלכל אחד/ת יש סיפור קורע לב על למה הוא לא גרוש או במערכת יחסים פתוחה/מאפשרת.

ואני רק מנסה להבין איך מישהו מבקש כנות מלאה כשהוא לא כנה עם עצמו ועם הסביבה הקרובה אליו?

למה להתחתן אם המוסד הזה איבד מערכו?

בכל מקרה הגעתי למסקנה, בצ'אט יש 40% ילדים/ות (כן בשבילי הרוב ילדים), וכ40% נשואים/ות, ו 20% אחרים מגוונים...

מסתבר גם שמאוד משעמם לי...

לילה טוב 

💜

אז החלטתי לקום מהספה ולהתחיל להזיז את התחת!

אני מחפשת... עבודה!

נראה לי אחד הדברים שאני הכי שונאת לעשות, חיפוש עבודה זה משהו נוראי, לפעמים אפילו צבוע...

כמה דברים שעמדו על הפרק השתנו, עכשיו אני צריכה לחשב מסלול מחדש ולראות לאן אגיע...

החלטתי גם להתחיל לחפש קשרים מחוץ לכלוב, ועל זה אני אעבוד בימים הקרובים, לא רציתי אבל כנראה שהגיע הזמן להתחבר לכל האפליקציות של ההכרויות אולי שם אמצא אנשים שאני יותר מתחברת אליהם...

פעם הייתי נהנת מכל שינוי שהייתי עושה, היה לי הרבה יותר אומץ לקפוץ על כל משרה גם אם זה היה אומר שינוי במקום מגורים, היום אני מרגישה פחות אמיצה, יותר מידי מקובעת למקום שלי. אבל אני לוקחת אוויר וקופצת למים, ובעיקר מתפללת לצאת מהצד השני מחוזקת יותר ועם עבודה נורמלית.

הרבה שינויים בדרך, השינוי הראשון יקרה בתוכי עם עצמי, אחר כך כל השאר...

💜

הרגע הזה שאת מבינה ששוב נשארת מאחור, מתבוססת ברגשות שהיו צריכים להתפוגג מזמן, והוא כבר המשיך הלאה לבאה בתור, זה הרגע שאת מבינה שהגיע הזמן לסגור את הדלת הזאת.

האמת שנראה לי שזה זמן טוב לסגור הכל, גם ככה אין פה אנשים אמיתיים וכנים, כולם כאן אינטרסנטים...

אני אקח פסק זמן מאנשים...

אולי יום אחד אני אפסיק להרגיש...

כבר כמה ימים שאני מנסה להבין את השעמום הזה שנפל עלי, הכל משעמם כביכול, אבל זה לא שעמום, זה חוסר בריגוש, כבר לא מתרגשת מכלום ומאף אחד.

היום הבנתי מאיפה זה נובע, זה לא שחסרים לי דברים להתרגש מהם, זה לא שאין לי אנשים בחיי שיכולים למלא לי את הימים,

הם פשוט לא "הוא"!

אנחנו מדברים, צוחקים, אבל לא מדברים על ה"פיל" שבחדר, לא מדברים על הגעגוע שזועק בין השורות, על האהבה הזו שלא דואכת אפילו לא לרגע.

אני נפגשת עם אנשים, יוצאת, אפילו נהנת, אבל המחשבות הן עליו, "אם הוא היה פה..."

אני הולכת לישון בלילה עם פנטזיות עליו, עלינו, ומתעוררת כל הלילה רק כדי לגלות שוב ושוב שאנחנו כבר לא...

כשאני כן מקבלת אומץ ואומרת שאני מתגעגעת, ושהוא חסר לי כל כך, הוא אומר את כל הקלישאות שרק אפשר וכל מה שאני מצליחה לשמוע זה "את לא טובה לי, את עושה לי רע, את לא ולא ולא..." 

אז אני לא... ואני שותקת, או אומרת דברים אחרים, ולא מגרדים את הפצעים רק שמים עוד פלסטר ענק שיסתיר שכואב, ויסתיר את זה שהכל מדמם.

אני צמאה לכל קשר איתו, אז גם שיחות חולין, וצחוקים ציניים מספיקים לי כדי למלא את החוסר בו, כמה זה פתטי להיות מאוהבת במישהו שלא רוצה אותך?

אולי אם אני אכתוב החוצה את כל מה שאני מרגישה זה כבר לא יהיה רק שלי ואני אוכל להשתחרר מהכל...

אולי עוד נס וסיגריה, וסרט בנטפליקס...

בוקר טוב 

💜 

ממש משעמם לי...

הכל משעמם...

אני צריכה קצת ריגוש בחיים שלי...

אבל כלום לא מרגש אותי...

משעמם!

החזרה הביתה היא תמיד מן חזרה למציאות...

החיים ממשיכים, אותן דאגות, אותם כאבים...

אותם דברים שנסחבים יותר מידי זמן...

שוב מרגישה את הצורך לבעוט בכולם ממני...

מדברת קצר, רק מה שנחוץ...

אני אסגור את הדלת, אסתגר עוד קצת...

אין לי חשק, אין לי כוח, אין...

הסופ"ש הזה היה עמוס!

התארחתי אצל זוג חברים מדהימים!

התחלנו בשישי בצהרים עם בישולים והכנות לערב.

בערב הגיעו עוד שתי חברות(שולטת והנשלטת שלה) לארוחת שישי ושתיה קלה.

בהמשך השולטת שהגיעה עשתה סשן מחטים לשתי הנשלטות, היה יפה, מרגש וקצת מפחיד.

אחרי הסשן ישבנו וצחקנו ודברנו עד מאוחר, ואחרי שהן הלכו ישבנו לראות סרט וישנו שלושתנו בסלון ( אני באיזשהו שלב הלכתי לישון לבד אחרת לא הייתי ישנה כל הלילה).

את הבוקר העברנו בנחת, ולקראת הצהרים יצאנו שלוש חברות לטיול וחיפוש פטריות. טיול שלעולם יזכר על ידי משפט אחד מדהים "כמה אומץ צריך בשביל להיות פטריה" קחו רגע תחשבו על זה...

בערב הם לקחו אותי בפעם הראשונה לאלקטרז, פעם ראשונה שראיתי סשן שלהם, פעם ראשונה במועדון שכולו בדס"מ.

האווירה הייתה מחשמלת, המוסיקה הייתה מדוייקת, הסשנים שהתנהלו מסביבי היו מטורפים ומדהימים, היו פעמים שמרוב שנהנתי לא ידעתי לאן להסתכל כי רציתי לראות הכל, להרגיש את וויבים של כולם!

בתור אחת שלא יוצאת למועדונים ובקושי יוצאת מהבית זה היה סופ"ש מטורףףףף!

תודה לכם שהתעקשתם שאגיע!

עכשיו אני במיטה, עדיין משחזרת בראש את כל הסופ"ש הזה, היה לי כיף וכמעט לא חשבתי על הבית שלי ועל לחזור להסתגר ולהעלם...

כל מה שאני יכולה להגיד זה וואווו!!!

לילה טוב 

💜

היום הזכירו לי געגוע ישן...

לפני חמישה חודשים כתבתי את הפוסט הזה:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=107103&postid=1189669 

כמה זמן שלא חוויתי את תערובת הכאב וההנאה...

כמה זמן שלא חוויתי מישהו שמסתכל עלי ורואה אותי בלבד ולא חור למימוש פנטזיות שלא קשורות אלי בכלל.

התקופה הזאת לא קלה לי...

כמו כל שנה בחודשים האלה אני שוקעת לתוך עצמי, נותנת לכאב הפנימי מקום, צונחת איתו למעמקים, מתפלשת בו עד שהנשמה מתנקה ורוצה לחזור לחיים.

עוד חודש ושבוע זה ייסתיים, אני אעלה לקבר, אני אנקה אותו, אדליק נרות, וארגיש איך אני מתנקה ביחד איתו.

קשה להאמין שכבר עברו 11 שנים...

אלה היו שנים של עליות ומורדות, חוויתי דברים שלא האמנתי שאחווה, צללתי לעומקים שלא ידעתי שקיימים.

אהבתי וכאבתי בשביל כל החיים.

וגם ברגעים הכי קשים, כשהמוות נראה כפתרון הכי טוב, מצאתי את הדרך חזרה אלי.

עוד קצת, אני חוזרת על המנטרה הזו, עוד קצת והחיים יראו לך כמה הם חזקים מהכל...

פה חייבת להגיד תודה לכל החברים והחברות שלא וויתרו לי ולא וויתרו עלי, בזכותכם אני עוד פה, נלחמת לחזור לעצמי.

הסופש הזה הולך להיות חוויה אחרת... מקווה שאוכל לכתוב עליה בהמשך...

שבת שלום 

💜

לפעמים (עכשיו למשל)

כל מה שבא לי

זה לעצום עיניים

לשקוע לתוך שינה עמוקה

 נטולת חלומות

 ואף פעם לא להתעורר...

לא מצליחה להתמודד עם כל העצבות הזה שממלאת אותי...