|
|
|
איך חוזרים להנות מהחיים?
איך חוזרים להנות מאנשים?
איך חוזרים להנות מכל מה שכבר לא מהנה ולא מרגש?
איך נפטרים מהפחדים והחששות?
איפה נעלמה קופר שהכרתי כל החיים?
האם זה נעלם לתמיד?
איך חוזרים לכל מה שאבד בדרך?
איך יוצרים יש מאין?
איבדתי את עצמי ואני לא מוצאת את הדרך חזרה.
יושבת במרפסת הקרה, לא, לא בבית שלי, בבית של חברים.
הגשם לא מפסיק לרדת, אני מסתכלת על השמים הקודרים, על זרמי המים שיורדים מהגג, על הציפורים שמסתתרות מתחת לענפי העץ, הכל נראה פסטורלי ורגוע, גם הגשם רגוע.
בין העננים האפורים נפתח פתח, ענן לבן ופיסת שמים כחולה מבצבצים להם, אולי יש עוד תקווה?
כולם עוד ישנים, אני לא מצליחה לישון...
הכנתי קפה, וסיגריה של בוקר, קר בחוץ, אבל אני לא מרגישה את הקור, אולי קצת בקצות האצבעות, או ברווח שנפתח בין הגב לתחת, במקום אליו המעיל לא מגיע.
עוד מעט אכנס לבית, בשקט בשקט אחזור למיטה שלסופ"ש הזה היא שלי, זו לא המיטה שלי, לא הבית שלי, לא החופש שלי, קשה לי לישון במקום שהוא לא הבית שלי...
לרגעים בא לי לחזור הביתה, לחזור לחושך שאני רגילה אליו, לחום של התנור על הפנים שלי, אבל אז אני נזכרת שהבטחתי לעצמי לנסות, לנסות לחזור להתחבר לאנשים שוב, אני נמצאת במקום בו אני מרגישה אהובה, בין אנשים שאני אוהבת, רגוע לי פה ובכל זאת נפשי סוערת, חסרת מנוחה, עוד מעט כולם יתעוררו, אולי אז הכל קצת ירגע...
לפעמים לא צריך להבין הכל, רק להרגיש, להשתיק את הראש, להרגיע את הנשמה...
בוקר טוב
💜
נפגשנו בפעם הראשונה, ובעקבות מזג אוויר סוער לא יכלנו לשבת ביער לעשן באנגים כמו שתכננו, אז הוא הזמין לנו חדר בצימר.
ישבנו בצימר, מעשנים, שומעים מוסיקה, מדברים צוחקים, הכל היה רגוע, הראש הסתחרר מרוב עישונים.
ולמרות שמראש קבענו שלא עושים סקס הוא התחיל לגעת בי, קצת נעים לי, קצת לא, קצת מלחיץ אבל זה רק נגיעות, קצת מתחרמנים, מה כבר יכול לקרות? הרי קבענו מראש שלא יהיה סקס, הוא הבטיח שלא יקרה כלום.
פתאום הוא מושך אותי לחדר השני, זורק אותי על המיטה, אני צועקת לאאאא!!!! ואז נוחת עלי האגרוף הראשון, אני נכנסת להלם, ואז האגרוף השני, השלישי, הרביעי, הפסקתי לספור, הוא עם כל כובד משקלו עלי, מרתק אותי למיטה, ואני רק מצליחה ללחוש, לא! די! לא רוצה! עם כל מילה שלי האגרופים מתחזקים, אני מרגישה את הפנים שלי מתנפחות, הגוף מתפתל תחתיו, מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו, ואז הוא לוחש לי באוזן "ככל שתתנגדי זה יכאב יותר".
אני מצליחה לשחרר יד אחת, מנסה להגן על הפנים שלי, ומקבלת אגרוף כזה שפורק לי את הלסת מהמקום, עכשיו אני כבר לא יכולה לדבר, הדמעות יורדות ואני רק מחכה שהאגרופים יפסקו.
הוא מעלי, מרתק אותי למיטה, לוחש לי כמה אני סקסית, כמה אני יפה, כמה אני מחרמנת אותו שאני מתנגדת לו, ואז חניקה, אני מתערפלת לרגע, מרגישה את השרירים שלי נרפים, הוא מתרומם, מוריד לי את הבגדים, מפשק את רגלי, ומתחיל לחדור אלי.
ההכרה חוזרת אלי בבת אחת, ובשניה שאני מבינה שעוד רגע הוא נכנס לתוכי אני מצליחה בכוחות אחרונים להדוף אותו מעלי ולברוח לשירותים, אני נועלת את הדלת מהר, נשענת על הכיור, בחילה עולה לי למראה הפנים המעוותות שלי, הלסת כולה נוטה לצד אחד, העיניים נפוחות מאגרופים ודמעות, אני מצליחה להחזיר את הלסת למקום, שוטפת פנים במים קרים להרגיע את הכאבים והנפיחות שרק מתגברת מרגע לרגע.
אני מתלבשת מהר ומבקשת ממנו שיקח אותי הביתה.
בדרך הביתה הוא אומר לי כמה הוא נהנה וכמה היה שמח אם נחזור על זה שוב.
ואני רק מנסה להבין, מה קרה פה עכשיו?
איך הוא לא מבין שמה שהוא עשה זה לא בסדר?
איך אני יושבת לידו באוטו ולא בורחת?
הגעתי הביתה, הודעתי בעבודה שאני חולה, והסתגרתי בבית במשך שבועיים, מתביישת להראות את עצמי, מתביישת בעצמי!
הוא המשיך לשלוח הודעות, לבקש להפגש שוב כי "אני כל כך נהנתי" ו"למה את עושה סרטים ממה שכל הבנות בכלוב אוהבות שעושים להן?"
ואני רק שואלת את עצמי, מה דפוק בי? למה ברחתי ככה? למה אני מתנהגת כאילו נאנסתי? הרי הסכמתי שיגע בי בהתחלה, נתתי לו לחרמן אותי ולהתחרמן ממני...
שבועיים בבית, אני סגורה, לא אוכלת כמעט לא מדברת כמעט, רק מחכה שהסימנים יעברו, שהכאבים בכל הגוף יפסקו.
אם כולן אוהבות את זה אז בטח לא אונס, נכון?
פעם בתחילת דרכי בכלוב, הייתי מוצאת את עצמי בכל מיני סיטואציות עם גברים שונים, הייתי מזדיינת הרבה יותר, ונמשכת לכל אלה שידעו לדבר יפה, להגיד את המילים הנכונות, לגעת לי בצורך הכל כך חזק להרגיש נאהבת, רצויה, שייכת לאנשהו, למישהו...
במשך הזמן למדתי מה אני שווה, כמה אני שווה, וגם למדתי לסנן יותר, לקרוא בין השורות, להבין בדיוק מה רוצים ממני, וגם מה עושה לי טוב יותר או רע יותר.
כל כך קל לגברים לזהות אישה שבורה שרק מחפשת מי שירכיב את סך חלקיה שהתפזרו לכל עבר.
הייתי אחרי גירושים קשים, אחרי נישואים מקטינים, אחרי אובדן של בן, רק רציתי מישהו שיאהב אותי, לרגע, ללילה, ליום...
הכל ריגש אותי, הרגשתי כמו ילדה שנכנסת בפעם הראשונה לחנות צעצועים חדשה ורציתי את הכל, את כולם, קנאתי בנשים שכתבו פתוח ומגרה, קנאתי בגברים שכתבו על אהבה, על כאב, קנאתי בתמונות של נשים סקסיות בטירוף, והתפעמתי מגופות של גברים צעירים וחתיכים.
לא ידעתי אז להבדיל בין שולטים, נשלטים, ואחרים, כל טיפה של תשומת לב הייתה כמו טיפת מים במדבר היבש שהיה אני.
כל מה שבאמת רציתי היה להחזיר לעצמי את השליטה בחיים שלי, לא להרגיש כל כך מכוערת, שמנה, חסרת ערך, כמו שהגרוש נתן לי להרגיש. במשך שנים הוא חזר על המשפט "מי ירצה אישה כמוך? מי ירצה להסתכל עליך בכלל? מי יקח אותך כשאת נראית ככה?"
מצאתי פה אהבות קצרות, אהבות ארוכות, אהבה של פעם בחיים, ומעט חברים טובים שאני מחזיקה קרוב קרוב ללב ומתפללת שהם תמיד ישארו לצידי.
למדתי לאהוב את הגוף שלי, את הפנים שלי, את השיער שלי (שתמיד הרגיש לי כמו רעמה לא מסודרת), למדתי לעמוד על שלי, להגיד במילים את מה שפחדתי להגיד אפילו בלב, למדתי לשחרר אנשים ולהוציא אותם מהחיים שלי, חזרתי לחייך, לצחוק, לבכות מהלב ולא רק להוריד דמעות בשקט.
הגעתי לשלב שהפסקתי להאמין שאמצא פה מישהו אמיתי, מישהו שמעבר למשיכה אליו במילים אמשך אליו גם פיזית, מישהו שיראה אותי מבפנים לא רק מבחוץ, אז פניתי חזרה לעולם הונילי, התחלתי להכיר גברים ונילים, חשבתי שבעולם הונילי אין גברים מניפולטיבים כמו בכלוב, סיננתי בקפידה, נתתי להם לחזר אחרי כמו שממש התגעגעתי שמחזרים אחרי.
אז הגיע הרגע שהחלטתי לצאת לדייט הונילי הראשון שלי. דברנו הרבה, הבהרתי את הגבולות שלי, וחשבתי שהכל מובן וברור. בפגישה עצמה מצאתי הרבה נקודות חיבור, טעם דומה במוסיקה, הרבה נושאי שיחה מעניינים, אבל המרחב האישי שלי נפרץ כל פעם מחדש, הידיים שלו נשלחו לגעת בי בכל הזדמנות, נסיונות לנשק ולחבק, ולהוביל לסקס בפגישה הראשונה, העיבו על כל מה שהרגשתי כחיבור נכון לי.
למחרת קיבלתי ממנו הודעות שגרמו לי להתכווץ, כל מילה שניה הייתה "מבאס שלא... התנשקנו, שכבנו, התעוררנו ביחד..." וכו'. אני הכי התבאסתי כי כמו שחשבתי שמצאתי חיבור למרות הכל, התברר כסתם עוד ניסיון לזיון קל ומהיר... (הוא נעלם כלא היה...)
כמה אפשר להתאכזב?
הלב שלי כבר לא נפתח באותה קלות כמו פעם...
לפעמים, רק לפעמים, מבליחה בי מחשבה על להזדיין בלי רגש, על סיפוק מהיר פיזי, על זיונים בלי מחשבה, אבל אז אני חוזרת לעצמי ולהבנה שאני כבר לא בנויה ככה, שהגוף הראש והלב מחפשים משהו יותר עמוק, יותר אמיתי, יותר קבוע.
מעדיפה להשאר לבד מאשר להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמי, או להרגיש זולה ולא בקטע טוב...
אם תעשה ממני מלכה בחוץ, תקבל זונה במיטה!
בוקר טוב
💜
כל מה שאני מבקשת זה בלי הבטחות.
בלי מילים מפוצצות.
בלי פשוט בלי.
נשברתי, התמוטטתי, הגעתי לנקודה שפחדתי ממנה.
נמאס!
אז די להבטחות סרק,
די למילים ריקות.
די.
תפסיקי להיות תמימה!
תפסיקי להאמין שנשארו עוד אנשים טובים.
אף אחד לא באמת רואה אותך.
הכאב שלך זה הדלק שלהם.
די.
מחכה שיגיע הבוקר, שיעלה האור.
שאני אדע שצלחתי עוד יום.
אף אחד לא יכול להבין אותך, אף אחד לא יבין כי הם לא במקום שלך!
אז בלי הבטחות, בלי מילים ריקות.
די!
אז למה אנשים ממשיכים להציע לי כל מיני מפגשים חד פעמיים????
מישהו כתב לי את זה היום ואני חושבת שזה ממצא את הפוסט הקודם שלי -
ומה עם קצת חברות?
לא כיף להזדיין עם מי שמכירים טוב ונוח להזדיין איתו?
אחד שמכיר את כל השגעונות שלך, ואת את שלו?
אז די כבר עם כל ההצעות האלה!
וכשאני אומרת לא אני מתכוונת ללא!
גם כתבתי גבולות בפרופיל שלי, אני יודעת שיש אנשים שקשה להם לקרוא פרופיל ולהבין שגבול הוא גבול ולא חוצים אותו, מה אתם פליטים?
אז אני אכתוב פה בצורה ברורה:
לא לנשואים!
לא לגברים מתחת לגיל 40!
לא שולטת!
לא נשלטת!
כן לרווקים!
כן לגרושים!
כן קינקית!
תפנימו!!!
וזהו הפסקתי להיות נחמדה לכולם, תתמודדו...
ערב טוב
💜
אתמול היה יום עמוס וקשה בשבילי מבחינה נפשית.
הרגשתי שאני מתמוטטת מרוב דאגה לגורות וחוסר שינה.
בסופו של דבר החלטתי שרק טיול ארוך במיוחד ירגיע את הגורות.
יצאנו לשלוש שעות טיול בהרים, מזג האוויר היה מדהים, הנוף היה מדהים, הכל ירוק מסביב, מלא רקפות וכלניות בכל מקום, פשוט יום מדהים לטיול.
חזרנו הביתה אחרי הטיול ושלושתינו נפלנו לשינה בערך של שעתיים...
את הערב העברנו קצת בבית והרבה בחוץ...
טיול אחרון עשינו בערך בעשר בלילה והייתי בטוחה שהן ירצו לצאת שוב החוצה, אבל שתיהן ישנו עד הבוקר.
הבוקר התעוררנו בשש, נתתי להן לצאת החוצה ליד הבית לבד ואני בינתיים התארגנתי על קפה.
יצאנו שוב לטיול בהרים, שעה וחצי של טיול בנוף המדהים.
עכשיו אנחנו שוב בטיול לקראת הצהרים, רק שהפעם החלטתי להתיישב בצל עצי הזית, לתת להן זמן חופשי למשחקים, ולי זמן לקרוא ספר שמזמן הייתי צריכה כבר לסיים אותו. (כן כן לקחתי את הספר שלך).
בעוד כמה שעות נחזור הביתה לשנצ, בתקווה שהן יזוזו ממני קצת ויוציאו אנרגיות לפני שאנחנו חוזרות הביתה...
(חבל שאין לי מנוי, הייתם מקבלים תמונה של נוף שלא הייתם מאמינים שצולמה בארץ)
יום מדהים
💜
רציתי לכתוב פוסט על הגורות אבל הוא יחכה ליותר מאוחר...
מה קרה לאנשים?
מה קרה לתקשורת נכונה?
למה קשה לאנשים ליצור סוג של חברות והכרות לפני שקופצים להזדיין?
אולי זו אני שהתבגרה פתאום, אבל זה באמת נראה לכם מוצדק לעשות גוסטינג אחרי פגישה אחת?
ואם היינו מזדיינים באותה פגישה, הייתם ממשיכים לשמור על קשר?
למה זה לא נראה לכם הגיוני להכיר יותר טוב את מי שמולכם לפני שקופצים ראש עם הזין לכל חור?
אני שלמה עם זה שאני לא מזדיינת בפגישה ראשונה או שניה, אני מרגישה טוב עם עצמי שאני לא פותחת רגליים לכל אחד שרוצה לפגוש אותי.
עם כל החוסר בטחון שיש לי בנוגע לגברים אני יודעת מה אני שווה וכמה שווה הכוס שלי.
כשלומדים להכיר אותי מבינים שהיה שווה לחכות, אבל ממש לא בא לי להזדיין סתם ככה...
גם אם מידידים נהפוך ליזיזים, בלי שום מחוייבות לפחות אני אדע שמעבר לזיון תהיה גם תקשורת טובה.
אז איפה אני טועה?
אולי מישהו יוכל להסביר לי?
בוקר טוב
💜
בארבע בבוקר הגורות העירו אותי בנביחות, הכלב של השכנים התחיל לנבוח והן אחריו...
מתארגנת זריז ומוציאה אותן לסיבוב קצר של פיפי קקי.
חוזרת הביתה קפואה בטוחה שיתנו לי קצת לישון אחרי סיבוב כזה.
אבל לא! אחת הגורות החליטה שצריך לעשות גם קקי בבית!
מנקה הכל על הבוקר ובחמש וחצי אנחנו כבר בטיול ארוך לחורשה ליד הבית.
אני עם קפה של בוקר, הגורות משתוללות ונהנות...
אני ישנה פחות איתן מאשר שהיו לי תינוקות בבית...
עוד מעט נחזור הביתה לנוח קצת ואז נצא לטיול יותר ארוך בהרים...
ולסיום הטיול אחת הגורות מצאה קקי טרי של איזו חיה ונמרחה בו! אמאל'ה מה אני אעשה איתן???
יאללה הביתה למקלחת....
פרק נוסף בעלילות קופר והגורות יעלה בהמשך...
בוקר טוב
💜
לפעמים בא לי לחזור לאחור בזמן.
לחזור לשנות העשרים שלי, לשנים בהן הרגשתי שאין שום דבר בעולם שאני לא יכולה לעשות.
לחזור למיניות המתפרצת, להרגשת חופש של סוף נעורים ותחילת בגרות.
לפעמים בא לי לחזור לשם ולקחת דרך אחרת ממה שבחרתי...
לפעמים בא לי לחזור לאותה נקודה בה הכל השתבש ולעשות דברים אחרת...
אם הייתי יכולה אז בטח לא היו לי ילדים היום, לא הייתי מתחתנת ולא הייתי עוברת את אחד המסעות הכי קשים של חיי, מסע שעד היום נותן בי אותותיו ומקשה עלי להתקדם בחיי.
לפעמים בא לי פשוט לעצור את הכל ולהתחיל מההתחלה...
לפעמים אני מרגישה שאין בשביל מה להמשיך...
כמה זמן עוד אוכל להמשיך בהצגה הזו ש"הכל טוב" ו"הכל בסדר"?
