לפני שנתיים. 1 במרץ 2022 בשעה 5:31
בתקופה האחרונה הרגשתי שאני הכי "לא" בעולם.
הכל נראה שלילי, החיים שלי התדרדרו לרמה שכבר הפכתי אדישה להכל.
כלום לא מרגש, כלום לא מעניין, כלום אחד גדול ושחור.
השחור הפך לסמיך, דביק, מצמית את נפש.
הרגשתי כמו חולה סופני שרק מחכה שהסוף יגיע, שהמוות יגאל אותי מהכאב המתמשך, הגוף מגיב בהתאם, הכל כואב באמת, השרירים, העצמות, הלב, הנשמה, הכל כואב והשינה לא מגיעה כדי לשכוח לרגע, המוח משחזר את העבר, את כל מה שהיה רע ועצוב...
כל האנשים שדברתי איתם לא הצליחו להגיע אלי, לא הצליחו לחדור את השריון הזה שבניתי מסביבי רק שלא יראו כמה רע וקשה ושחור שם בפנים.
אתמול כבר הרגשתי שהחיים נוזלים לי בין הידיים, שאין כבר כוח להמשיך עם ההצגה הנוראית הזאת.
ואז הודעה ממספר לא מוכר, "איך את מרגישה?"
בטח דברנו פעם, משהו הרגיש לי מוכר.
ואני עונה בלקוניות "אני בסדר, עדיין כואבת".
"סורי אני לא מזהה את המספר, מי אתה?"
הוא מזדהה עם חיוך, ואני מחייכת לעצמי, בטח סתם משעמם לו...
והתחלנו לדבר, משהו נפרץ בי, והמילים נשפכו מתוכי כמו נהר, והדמעות, והכעס, והתסכול, הכל יצא החוצה, בפרץ שלא הצלחתי לעצור.
מדברים על העבר, על הווה, על הכל, והוא מכיל הכל, את כל הרע, את כל הנורא, את כל הכאב, את התסכול והכעס.
דברנו במשך שש שעות (כן, רק בסוף שמתי לב שכתבתי את עצמי לדעת).
מהעבר השני נמצא בן אדם, גבר, מישהו שרואה אותי, רואה דרך המילים שלי אותי, חשופה, פגיעה, רגישה, והוא רק מעצים, מחזק, מכיל, זה מבלבל אותי לרגע, כי הוא לא ברח, לא נעלם, והרגשתי את החיבוק שלו במילים, יכלתי להרגיש את ההבנה, את ההכלה, הרגשתי בטוחה להגיד הכל, כל מה שרק ישב לי על הנשמה זרקתי לעברו, והוא נשאר.
ובין הדמעות עלה חיוך, והצחוק השתחרר, והציניות שהייתה פעם מגננה, הפכה לבדיקת גבולות, ואני צוחקת בקול, והדמעות ממשיכות לרדת, כי זה לא הגיוני, מאיפה זה מגיע עכשיו?
הלכתי לישון אחרי ששטפתי ממני את הכל, את הכאב, הצער, השחור הזה הסמיך והדביק, גם הוא נשטף החוצה, ויש טיפה של אור, וחיוך...
לא הצלחתי לישון טוב, הכאבים הפיזיים העירו אותי כל הזמן, כואב בתנוחה הזו, וגם בזו, על הצד על הבטן, על הגב, הכל כואב!
גם החששות התחילו לצוף, אולי אמרתי הכל מהר מידי, פתוח מידי, חשוף מידי? אולי עכשיו גם הוא יעלם? כי זה הרבה להכיל, אני הרבה מידי להכיל!
הבוקר הגיע מהר מידי, והמחנק בגרון לא מניח, כל מה שבא לי זה להעלם שוב בתוך עצמי, לתת לשחור הזה לעטוף אותי שוב, והשאלות המציקות בראש, האם זה אמיתי? האם הוא אמיתי? ואיך הכל יראה היום?
הוא בטח יקום בבוקר ויבין כמה אני שרוטה, כמה אני פגועה, כמה אני לא!
הכנתי לי תה עם נענע הבוקר, לא נס, כוס בירה ענקית מלאה בתה רותח ומתוק מאוד.
בוקר טוב
💜
